האם המדע טוב לבריאות?

עודכן ב 08/11/2006

הרפואה המדעית הצליחה להגיע להישגים מרשימים וחשובים. אולם הצלחתה של הרפואה המשלימה בשנים האחרונות מצביעה על כך שגם לשיטה המדעית יש מגבלות.

בשנים האחרונות אנו עדים להתפתחות משמעותית במעמדה של הרפואה המשלימה. לפני כעשרים שנה, שיטות ריפוי כמו דיקור סיני (אקופונקטורה) או הומאופתיה נחשבו, גם על ידי המימסד הרפואי וגם על ידי חלקים גדולים בציבור הרחב, כרפואת אליל שאין לה שום ערך. כיום, למרות שבמימסד הרפואי עדיין נשמעים קולות השוללים מכל וכל שיטות כאלה, הרי שבפועל הן זוכות להכרה הולכת וגדלה. לדוגמה, בתי חולים רבים בישראל ובארצות אחרות כוללים כבר את שיטות הדיקור כחלק ממגוון הטיפולים שהם מציעים, ושיטות אחרות הן מוכרות לפחות לצרכי ביטוח רפואי. האם זו אופנה חולפת, או אולי יש ברפואה המשלימה פתרון לכמה מהבעיות שהרפואה המקובלת איננה יכולה להתמודד איתן בהצלחה?

ראשית, כדאי להבהיר על מה אנחנו מדברים. שיטת הרפואה המקובלת כיום בארצות המערב איננה "רפואה מסורתית", משום שאין לה שום קשר עם המסורות הרפואיות שהתפתחו בתרבות המערב בעקבות שיטות הריפוי היווניות והרומיות, וששלטו ברפואה האירופאית עד המאה ה 17. במקום זאת, נכון יותר לכנות את שיטת הרפואה הזו בשם "רפואה מדעית", משום שהיא מבוססת על שיטות חקירה ועל הנחות דומות לאלה הנהוגות במדעי הטבע, כמו הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה. לעומת זאת, חלק משיטות הרפואה המשלימה הן שיטות מסורתיות, שהיו מקובלות בתרבויות אחרות, כמו למשל שיטות סיניות או הודיות. אבל הרפואה המשלימה כוללת גם שיטות חדשות שהתפתחו בדורות האחרונים, כמו למשל ההומאופתיה שהתגבשה במאה ה 19, או הריפוי בעזרת "צמחי באך" שנכנס לשימוש בסביבות שנות השבעים.

הרפואה המשלימה היא, אם כן, רפואה "לא מדעית". בתרבות שלנו ובשיטת החינוך המקובלת בה, המונחים "מדעי", "אמיתי", "יעיל" ו"טוב" הם כמעט נרדפים. אם אנו מקבלים השקפה כזו, הרי שלרפואה המשלימה, "הלא מדעית", אין כמעט מקום. לכל היותר, אפשר לקוות שחלק מהשיטות שלה יוכלו להשתלב במסגרת המדעית, כמו למשל שיימצא הסבר מדעי לאקופונקטורה, או שחברות תרופות יוכלו לבודד את החומרים הפעילים ברפואת עשבים מסורתית ולהוסיף אותן למוצריהם. אבל שיטות אחרות, שלמראית עין היעילות שלהן איננה פחותה, אינן יכולות להשתלב במסגרת כזו.

לדוגמה, שיטת ההומאופתיה מבוססת על דילולים חוזרים ונשנים של חומר פעיל בתוך אלכוהול, כאשר ההנחה היא שככל שמידת הדילול גבוהה יותר, כך פעילות התרופה (ה"פּוֹטֵנץ") חזקה יותר. אבל על פי התיאוריות המדעיות המקובלות כיום, במידת הדילול הנהוגה בהומאופתיה אין בתרופה הסופית אף מולקולה אחת של החומר הפעיל המקורי, ולכן התרופה ההומאופתית איננה אלא אלכוהול טהור, וממילא לא יכולה להיות לה שום השפעה רפואית.

האם פירוש הדבר הוא שעלינו לוותר על הרפואה ההומאופתית, או לחילופין, לשנות באופן קיצוני את אופי התיאוריות המדעיות שלנו? הדרך הראשונה מנוגדת למה שמתרחש בפועל. כיום, מספר גדל והולך של אנשים מוצאים ברפואה ההומאופתית ובשיטות דומות מרפא לתחלואיהם. ולמרות שכאמור, לשיטת הרפואה הזו אין ביסוס מדעי, נראה שגם מחקרים הנערכים בשיטות מדעיות יכולים להוכיח את יעילותה, למרות שאין בהם כדי להסביר כיצד היא מגיעה להצלחות שלה. הדרך השניה, לעומת זאת, לא הובילה עד היום להישגים משמעותיים, ועל פניה היא נראית בעייתית: האם עלינו לוותר גם בתחום הפיזיקה והכימיה על הרעיון שהחומר מורכב ממולקולות, רק כדי שנוכל להבין את היעילות של רפואה הומאופתית?

אבל יש גם דרך שלישית, למרות שהבחירה בה מנוגדת לשיטת החינוך המערבית המודרנית שבה צמחנו. אפשר אולי להטיל ספק בעצם הזיהוי האוטומטי של "מדעי" עם "טוב". הדרך השלישית הזו תחזור ותבחן מהו המדע, ומהן הנחות היסוד הנהוגות בו. לאחר מכן, היא תנסה לשאול באיזו מידה ההנחות האלה מתאימות לחקירה ופעילות בתחומים שונים. בתחום הריפוי, ייתכן שנגיע בדרך כזו למסקנה שהשיטות המדעיות אינן בהכרח הטובות ביותר בכל מקרה.

מהו, אם כן, המדע? השאלה הזו היא סבוכה ומורכבת מכדי שנוכל לדון בה בהרחבה כאן. אולם לצורך העניין, אפשר לציין כמה מהמאפיינים העיקריים של שיטת החקירה המדעית, שהתגבשה בתרבות המודרנית מהמאה ה 17 ואילך. שיטת החקירה הזו, שאת הישגיה המרשימים בתחום מדעי הטבע השונים אי אפשר לשלול, היתה מבוססת מתחילתה על הרעיון שהטבע, וכל המערכות הנמצאות בו, אינם אלא מכונות מורכבות הפועלות על פי חוקים קבועים מראש, ושאפשר להבין ולכוון את פעולת המכונות האלה אם נפרק אותן לחלקיהן ונטפל בכל חלק בנפרד.

לדוגמה, כדי להבין את התנהגותו של גוש חומר, יש לפרק אותו לאטומים שמהם הוא מורכב, ואז לנסות לקבל את התנהגות הגוש השלם מתוך הבנת התכונות של האטומים הבודדים. על פי ההשקפה הזו, גם האדם איננו אלא מכונה. אפשר להבדיל בו בבירור בין "הגוף" החומרי, שהוא הנושא של החקירה המדעית, לבין "הנפש", הנמצאת מחוץ לאפשרות החקירה הזו, ולכן, מנקודת מבט מדעית, איננה קיימת כלל. ואת הגוף יש לחקור באותן שיטות שבהן אנו מנסים להבין את פעולתה של כל מכונה אחרת.

שיטת החקירה הזו היא אכן יעילה כאשר אנו רוצים להבין את פעולתה של מכונה, כמו למשל שעון מכני (וזו הדוגמה שעמדה לנגד עיניהם של חלוצי המדע המודרני). כאשר שעון מתקלקל, יש לקחת אותו לשען שיפרק אותו לחלקיו, יבחן כל אחד מהם בנפרד, ואז יחליף את החלק הפגום. גם השיטה שבאמצעותה הוא יבצע את הבחינה הזו מבוססת על פירוק לחלקים. זהו הרעיון של ניסוי מדעי מבוקר, שבו מבודדים תופעה מסויימת מכל השפעות הגומלין שלה, כדי לבחון אותה בנפרד. בסופו של דבר, התופעה השלמה המתקיימת בטבע אמורה להתקבל מצירוף התופעות הבודדות, שנחקרו כל אחת בנפרד.

אולם האם שיטת החקירה הזו היא מוצלחת בכל מקרה? נחשוב למשל על יצור חי כמו חתול. אם ננתח אותו ונפריד אותו לחלקיו, הרי שמה שיש לנו הוא אוסף איברים שבהם אנו מבצעים נתיחה שלאחר המוות. מנתיחה שכזו אפשר ללמוד הרבה על האנטומיה והפיזיולוגיה של חתול. אבל את הדבר החשוב ביותר - מהו חתול חי, וכיצד הוא מתנהג במצבים שונים בחייו - איבדנו בדרך. החתול החי השלם הוא משהו שאיננו מתמצה בסכום החלקים הנבדלים שלו, והוא מתהווה מתוך אוסף סבוך של קשרי גומלין בין איבריו השונים של החתול, ובינו לבין התנאים הסביבתיים שבהם הוא חי ופועל. שיטת החקירה המדעית המקובלת איננה מסוגלת לטפל בסבך כזה של קשרי גומלין, וממילא, כל תופעה הקשורה בהם "איננה קיימת" מנקודת המבט של שיטת החקירה הזו.

כאשר אנו מדברים על ריפוי, אנו חייבים להתייחס לאדם השלם, ולא רק למרכיביו הנבדלים. זהו ההבדל היסודי בין שיטת הרפואה המדעית לבין שיטות של רפואה משלימה. רפואה מדעית מבוססת על ההנחה שאפשר לטפל בתופעות נפרדות בתוך המערכת האנושית. ואכן, שיטת הרפואה הזו מחלקת את האדם למערכות שכל אחת מהן היא נושא להתמחות רפואית נפרדת. רופא עיניים, למשל, איננו מתמחה בבעיות לב, ולהיפך. לפיכך, אם אנו מגיעים לרופא עם מחלה הפוגעת במערכת הנמצאת בתחום ההתמחות שלו, הוא יכול לפעמים להציע לנו פתרון מספק. אולם אם, כפי שקורה לעתים קרובות, אנו מגיעים לרופא המדעי עם מחלה הפוגעת במערכות השייכות לתחומי התמחות שונים, אזי יש לנו בעיה. במקרה כזה נצטרך לנוע בין רופאים מומחים שונים, שכל אחד מהם יכול לומר לנו דברים אחרים, ולרשום תרופות הסותרות את מה שהמומחה האחר אמר ועשה.

אפשר להבין את ההבדל הזה אם נתבונן בתפקיד שהגוף האנושי השלם ממלא בריפוי. בשיטת הרפואה המדעית, אין לגוף שום תפקיד, והוא אף מופיע כגורם מפריע. לדוגמה, עיקר פעולתו של הרופא המנתח הוא חיתוך רקמות הגוף כדי להגיע לחלק הפגוע, ולכן היותו של החלק המטופל בתוך הגוף החי הוא בעיה ולא יתרון. באופן דומה, גם השפעות הלוואי של תרופות מופיעות בגלל קשרי הגומלין הסבוכים בין המערכות השונות בגוף, והמצב האידיאלי לפעולת תרופה הוא "במבחנה", כשהתאים שעליהם היא פועלת מבודדים מסביבתם. לעומת זאת, הרפואה המשלימה מתבססת על תהליכי הריפוי הטבעיים, והיא משתדלת לחזק את הגוף ולאפשר לו להתמודד עם המחלה ביתר הצלחה.

אבל השיקולים האלה אינם נוגעים רק לאופי האדם והמחלה, אלא גם להקשר הכללי שבו הרפואה פועלת. כיום, הרפואה המדעית פועלת בעיקר במערכות של רפואה ציבורית, שמטיבן הן ערוכות לטפל באוכלוסיות גדולות ולא באדם הבודד. עבור מערכת הרפואה הציבורית, הפירוק של האדם השלם למרכיבים נבדלים הוא יתרון, משום שהוא מאפשר לארגן את המערכת ביתר יעילות. אולם מנקודת מבטו של החולה הבודד, פירוש הדבר הוא שהרופא שמטפל בו מקדיש לדיאגנוזה רק כמה דקות, לפני שהוא מפנה אותו לבדיקות אצל רופאים וטכנאים שכל אחד מהם עוסק רק בחלק בודד של הגוף.

את הנקודה הזו נוטים לשכוח כשמדברים, למשל, על בדיקה מדעית של יעילות תרופות. לדוגמה, ייתכן שבתנאים של ניסוי מבוקר, שבהם הדיאגנוזה נערכה בקפדנות, תרופה אנטיביוטית תתגלה כיעילה. אולם בתנאים הממשיים של הדיאגנוזה המהירה והשטחית שעורך הרופא הכללי במרפאה הציבורית, היעילות של התרופה תרד באופן קיצוני, עד שבחישוב כולל אולי היא תגרום יותר נזק מאשר תועלת.

לשיקולים אלה יש להוסיף היבט חשוב נוסף. כאשר אנו מגיעים לרופא, איננו משאירים את הנפש מחוץ לחדר הטיפולים. ההיבטים הנפשיים של מחלה מהווים חלק חשוב גם בהתפתחות המחלה וגם בתהליך הריפוי. למרות זאת, הדיון המדעי ביעילותה של תרופה או שיטת טיפול איננו מתייחס כלל לשאלת הקשר האנושי בין רופא לחולה, שהוא מרכיב חשוב בהיבט הנפשי של הריפוי.

לעומת זאת, שיטות הרפואה המשלימה מדגישות את ההיבט השלם של האדם החולה, ומתייחסות אליו מלכתחילה כיצור אנושי שלם, ולא כאל אוסף של מערכות נבדלות. בשיטות כאלה, סוג הקשר שהרופא יוצר עם החולה הוא מרכיב חשוב בתהליך הריפוי, ולכן אישיות הרופא וההתאמה בינו לבין החולה ממלאים בהן תפקיד מרכזי.

כאן אנו מגיעים להבדל העקרוני בין המדען לרופא, הבדל ששיטת הרפואה המדעית נוטה לטשטש. המדען מחוייב "לאמת המדעית", כלומר לאמת ששיטות החקירה של המדע מסוגלות לגלות. לעומת זאת, הרופא מחוייב לריפוי, והוא חייב להעדיף מצב שבו החולה יתרפא מהסיבות "הלא נכונות" על מצב שבו הוא ימות מהסיבות "הנכונות". במה הדברים אמורים? גם החסידים הקיצוניים ביותר של שיטת הרפואה המדעית מכירים ביעילות הגבוהה של "אפקט הפְּלָצֵבּוֹ", כלומר ההשפעה הנפשית של אמונה על תהליך הריפוי. אולם עבורם, מרגע ששיטת ריפוי מסתמכת על האפקט הזה, פירוש הדבר שהיא חסרת ערך מדעי, ולכן גם אין לעסוק בה.

לעומת זאת, אם מה שמעניין אותנו הוא הריפוי של האדם הממשי, עם כלל ההיבטים הגופניים, הנפשיים והתרבותים שלו, אזי עצם ההפרדה הזו בין "ריפוי דרך הגוף" ל"ריפוי דרך הנפש" מאבדת את משמעותה. במלים אחרות, אם אכן השפעה נפשית כזו היא אכן מועילה בריפוי, הרי שעלינו לחקור אותה ולמצוא כיצד להפעיל אותה ביתר יעילות, גם אם חקירה כזו היא מחוץ למערכת ההנחות של המחקר המדעי. ואכן, שיטות של רפואה משלימה רואות גם את נפש החולה, ולא רק את הגוף שלו, כמרכיב חשוב בתהליך הריפוי. גם אם מרכיב חשוב בהצלחתן הוא "אפקט פלצבו" שכזה, הרי שאין בכך כדי לפסול אותן, אלא להיפך: הן יכולות למלא תפקיד חשוב בהבנת הקשר בין תהליכים נפשיים לריפוי, קשר שאולי אפשר לנצל אותו כדי לרפא ביתר יעילות.

מה עולה מכל זה? לרפואה המדעית יש הישגים חשובים, שאסור להתעלם מהם. אולם כאשר אדם חולה, הוא צריך להפעיל גם שיקולים אחרים. בסופו של דבר, מה שחשוב לחולה הוא ששיטת הטיפול תרפא אותו, ולא אם השיטה הזו עומדת בקריטריונים מדעיים שנבחנו בתנאים של ניסוי מבוקר.

לפיכך, ייתכן שיש מקום להפוך על פניה את ההמלצה המקובלת, לפנות קודם כל לשיטת הרפואה המדעית, ורק כאשר היא מגיעה למבוי סתום לעבור לרפואה משלימה. במקרים של מחלות שגורות כמו שפעת או כאב ראש, אולי עדיף לנסות שיטות חלופיות, שבדרך כלל גם הרופאים המדעיים הקיצוניים מודים שאין להן השפעות לוואי מזיקות (לטענתם, אין להן שום השפעה בכלל). ואם זה לא עובד - ללכת לקופת חולים ולקבל אנטיביוטיקה, שאולי תועיל ואולי תזיק.

בכל מקרה, יש להפעיל שיקול דעת, ולהבין שהאחריות הסופית לתהליך הריפוי מוטלת עלינו (שכן, אנו נשלם את המחיר במקרה של כישלון), ואי אפשר להעביר אותה לגורם חיצוני שיחליט עבורנו. ובאופן כללי יותר, יש כאן לקח חשוב שההשלכות שלו הן מרחיקות לכת גם בתחומים אחרים (למשל, בעיות הקשורות במצבים נפשיים, או בחיי הרגש והמעשה).

למרות שהמדע ממלא תפקיד חשוב בתמונת העולם שלנו, הרי שאסור להיות שבויים בהנחה שרק מה שהוא מדעי הוא גם יעיל. בתנאי החיים הסבוכים, שאנו מתמודדים איתם בכל שלמותם המורכבת, גם שיטות פעולה וחשיבה הנמצאות מחוץ למסגרת המדע יכולות להיות בעלות ערך רב. ההבנה הזו יכולה למלא תפקיד חשוב בחיינו גם כאשר איננו נזקקים לטיפול רפואי.

ד"ר יואב בן-דב ד"ר יואב בן-דב הוא פיזיקאי, היסטוריון ופילוסוף של המדע, ומומחה לייעוץ בקלפי טארוט. לימד באוניברסיטאות תל אביב ודל וייה בקולומביה,ומתמחה ביישום תובנות ממדעי הקוונטים והכאוס לתחומים אישיים וארגוניים.

עוד פרטים באתר: www.bendov.info