הגוף הפיזי הוא "שדה הקרב ". כל האירועים הפנימיים המתקיימים בו וגם אלה שמקורם מחוצה לו, משתקפים דרכו כבמראה.
הגוף הזה אינו בא להפגין יופי או תפיסות אסתטיקה מקובלות, כי אם לבטא אמת קיומית של מנעד רחב יותר,הכולל גם כיעור, ריקבון, טירוף ,ייאוש ומוות שהופך שוב ללידה.
חולשותיו ,מגבלותיו ומשבריו של הגוף הפיזי אשר משקף את הרגשי והמנטאלי, משמשים נקודת מוצא.
צורות קיום רבות מקבלות מקום בשפה האוניברסאלית, האינטימית של הבוטו .
הטבלאות והרשימות הארוכות שמוטבעות עמוק בנפש... אותם טורים ארוכים המפרידים טוב מרע ,יפה מכעור, נעלה מבזוי, נעים ונוח ממטריד, מסובך מפשוט, מכביד מקליל...טבלאות אלה מטשטשות.
כאשר דעתי אינה מעדיפה מלכתחילה רגש מסוים על משנהו, כשאיני נמצאת במישורי הנוחות וההרגלים האוטומטיים,
כל צבעי הקיום מציגים עצמם על הפלטה, והבחירה והמינון אינם נעשים מתוך נוחות או מתוך האילוף אל ה"מקובל" .
אני מתקלפת משכבות ההרגל ,משריוני הדעות שאוחזות בי, דעות על עצמי ועל אחרים.
רוקדת את התפוררות שכבות התודעה ,שאינן משרתות אותי עוד .
משייטת בין שכבות העור המתפוררות בזו אחר זו ומקרבות אותי אל השכבות האחוריות , שנחשפות לראשונה אל קרירות האוויר ,בתוכו אני נעה.
מנשימה את עצמותי בסנסציה של האובדן.
מבקשת לשקף את צליל הוויתור, גם אם הוא חורק.
נמשכת לחרוט את יופייה, השנוי במחלוקת, של ההשלמה.
פנים אחרות צפות ועולות ממקום עמוק ורחוק ,נעות מצדו האחורי של קיום ,מנכיחות את עצמן ,עתיקות וחדשות ולוקחות אותי אל נופים אחרים.
הפנים שמאחורי הפנים משוחררות ממני, אינן שייכות לי. פנים לוחשות סוד .
[כל הזכויות שמורות למיה דונסקי]
המאמר פורסם גם כאן »