מאמר זה, השלישי בסדרת המאמרים העוסקים בתמות של רודולף לאבאן , עוסק בקשר שבין יציבות ותנועתיות לבין המוכנות להשתתף בתהליכי שינוי, וכיצד כל זה נראה בתנועת הגוף.
"בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז", או ? בפרפרזה על דבריו של דודי היקר מנחם- "בית יעקב ועם לועס"... וכשסיימנו ללעוס את מטעמי הסדר ונחה דעתנו, הגיע הזמן לשאול..."אז מה היה לנו כאן?"
סיפור של עם שיצא אל המדבר אחרי מאות שנים של עבדות, למקום שעל פניו רב בו ה"אין" על ה"יש", ובו עובר העם הזה תהליך עמוק של שינוי, תהליך שיש בו שחרור של דפוסים תרבותיים ישנים, וניסוח והטמעה של "תרבות ארגונית חדשה". בתהליך זה נדרשו אבותינו לגבש לעצמם מבנה ארגוני חדש, נורמות התנהגות ומערכת חדשה של כללים וחוקים, וכל מה שהופך קבוצת אנשים- לקהילה ועם.
חתיכת שינוי, וכמו שאמר אלברט איינשטיין אלפי שנים מאוחר יותר- "דבר אינו משתנה עד אשר הוא זז". ולכן לוקח העם את מיטלטליו ויוצא אל דרך ארוכה, דרך בה יעבור (ועודנו הוא עובר, העם) דרך ארבעה שלבים הכרחיים של תנועה ושל שינוי, של שינוי דרך תנועה. ארבעה שלבים אלה נמצאים גם בתהליכי השינוי של כל אחד מאיתנו.
בשיח שבין תנועה והתנהגות בסוגיות של שינוי ניתן "לשאול" מהעולם התנועתי 4 שלבים של שינוי, שהוזכרו כבר במאמר על התימה של פנימה---החוצה ("על אביב ופריחה - מקצבים של תנועה ושל שינוי").
1. לשחרר את הדרך הישנה
2. למתוח עצמנו לתפישות, רעיונות וזוויות התבוננות חדשות
3. לשנות דפוסי התנהלות דרך אימון בדפוסים חדשים (re-patterning)
4. לחזק את הדרך החדשה
ארבעת השלבים, כמו השינוי כולו, דורשים מאיתנו לא רק לשנות, אלא גם "להשתנות", וזו, מסתבר, נקודה שלא קלה לנו. בשיטת לאבאן-בארטנייף אנו מסתכלים על האופן בו אנו מוכנים לעבור שינוי זה בדרכים שונות, אחת מהן היא דרך התימה התנועתית השלישית בסדרת מאמרים זו, התימה של יציבות - תנועתיות. (לקריאה על התימות הקודמות: פנימה/החוצה ועבודה/מנוחה ?היכנסו למאמרים קודמים). בתימה זו אנו מתבוננים על האופן בו אנו מתמודדים עם הסוגיות שבמציאות חיינו דרך היחסים והאיזון שבין יציבות ותנועתיות. מערך איזון עדין זה נעשה מורכב עוד יותר, בהתבוננות מפרספקטיבת התנועה ההתפתחותית של התינוק, שם כבר התחלנו לגבש את גישתנו אל סוגיית היציבות/תנועתיות בחיינו.
התינוק, שלא מכבר יצא מהביטחון העוטף של הרחם, נדרש בכל רגע להסתגל לשינויים ולהתפתחויות שמציעה סביבתו. על מנת שיוכל לעשות זאת בקלות רבה יותר, הוא זקוק לעוגנים של יציבות- מגע עם האם/מטפל-ת, מזון, שינה וסיפוק צרכי ההגנה וההרגעה שלו. כאשר יקבל כל אלה באופן קבוע ובטוח- יוכל לפתח תחושת ביטחון, אשר תאפשר לו בהדרגה לצאת החוצה ממעטפת בטוחה זו, להתנתק מעט מהאם, להתרחק בזחילה, לפסוע לבד ובהמשך- להיפרד בפעוטון או בגן הילדים. מפרספקטיבה זו- יציבות קודמת לתנועתיות. בגילאים צעירים אלה, מתוך היחסים בין הצרכים האישיים שלנו, ההתנסויות הגופניות והתנועתיות שלנו, ומה שאיפשרה והעניקה לנו הסביבה הקרובה- פיתחנו את דפוסי העצמי שלנו. וגם את דפוסי המקצבים הפרטיים שלנו בתנועה שבין יציבות ותנועתיות.
ברמה התנועתית- ניתן לראות דפוסים אלה דרך, למשל, דגש מרחבי על אנכיות ואיזון ותנועה יציבה שחוזרת על מבנים קבועים (= דגש על יציבות) אל מול נטיה ל off-balance ותנועה זורמת ומשתנה רבות (= דגש על תנועתיות). בהאזנה לשיח- נוכל לשים לב למילים המבטאות היבטים של צורך ביציבות וקביעות, כגון "כזו אני, אין מה לעשות, זה כבר לא ישתנה", "הכי חשוב לי זה הפינה שלי בבית", "אני מבקשת לדעת מראש על כל שינוי", "אני צריכה לדעת שבועיים מראש מה להכין לליל הסדר" אל מול ביטויים של תנועתיות, כגון "תבואו, וכבר נסתדר כך או כך, נזרום עם זה", "אחרי כמה זמן בבית, אני חייב לצאת קצת החוצה ולהוציא את האנרגיה שלי", "אני לא מסוגל להיות באותה עבודה יותר מ...חודשים", "אם צריך, אני יכולה להכין גם...וגם... רק תגידי".
ברמה של העם שיצא ממצריים, אנו יכולים לראות את הצורך שלו ביציבות בתלונותיו על חסרונו של "סיר הבשר", בקושי שלו לוותר על האל ה`מוחשי`, הניתן למישוש בסיפור "עגל הזהב". גם כאשר היציבות הייתה עבדות והתעמרות מצד פרעה, עדיין היא הרגישה כ"שד שאנו כבר מכירים". ניתן לראות כיצד מתקשים היוצאים ממצריים לשחרר את הדפוסים הישנים, על מנת שיוכלו למתוח עצמם לעבר אפשרויות חדשות, וכיצד נזקקים אלוהים ומשה עבדו לשכנעם באפשרות באמצעות מעשי נסים למיניהם- המן מן השמיים, השלווים ומים מן הסלע.
כאשר נפגשות הפרדיגמה של ארבעת שלבי השינוי והתימה של יציבות ותנועתיות, אנו יכולים לבחון בכל שלב את התזוזה שלנו על קו המשך שבין יציבות ותנועתיות.
למשל ?
1. האם אני מוכנה לשחרר את הדרך הישנה שלי? שחרור זה דורש ממני תנועתיות. האם אני מוכנה לוותר על התפישה ש"כזו אני, אין מה לעשות..."? מה מתפישה זו אני צריכה לשמור כדי להרגיש יציבה דיי? אולי אסכים לחשוב ש "כזו אני, אבל אולי יש דווקא מה לעשות...?".
2. מה מידת החירות והתנועה שאני נותנת לעצמי כשאני מותחת עצמי לתפישות ורעיונות חדשים? האם אני מוכנה לנסות דברים חדשים בלי הכבלים של "מי שאני"?
3. באיזו מידה אני מוכנה להתאמן בדפוסים חדשים? מהם הדפוסים החדשים והאם אני שמה תנאים, או "בוחרת להיות... גם אם זה שונה ממי שהייתי עד היום".
4. כיצד אני מחזקת את הדרך החדשה? למשל, "אני בוחרת לחזק את האמונה שלי בדרך החדשה על ידי חזרה מודעת על דפוסים חדשים בסיטואציות חדשות ושונות ועל ידי קבלת סיוע מסביבתי".
דרכים אלה, הדורשות ראשית- לשחרר, אחר כך למתוח ולהגדיל עצמנו, ואז לנוע בדרכים חדשות- מביאות עימן הרבה תנועתיות, ומעט סטאטיות, ולכן אינן פשוטות לנו, בעיקר אם אנו מרגישים צורך להיאחז בקרני המזבח כדי למצוא את נקודת היציבות שלנו. הענין הוא, שפעמים רבות אנו `מבלבלים` בין סטאטיות ויציבות, ולכן אנו נוטים להיאחז בסטאטי כדי להתייצב. מובן. גם העולם הפיזי שסביבנו מספק לנו תחושה שהסטאטי הינו יציב, או שהיציב- הינו סטאטי. מבחינה גופנית, אפילו יציבת הגוף, מהתקופה הוויקטוריאנית עד כאמצע המאה ה-20 נחשבה לדבר סטטי, אחיד, מעין "מקל מדידה" על פיו ניתן "ליישר" את כולם. אבל מאז, התפתחו תפישות חדשות, צמח תחום למידה הנקרא סומטיקה, גישות עכשוויות לתנועה וגוף מתייחסות ליציבה במונח `יציבה דינאמית` Dynamic Alignment ולא במושגים של `מנח`, ולמדנו להכיר את חוקי הפיזיקה הקוואנטית האומרת, בין השאר ? הכל אנרגיה, הכל נמצא בתנועה, כי בכל רגע אנו נמצאים בתנועה ביחס לכוח המשיכה של כדור הארץ, הנמצא אף הוא...בתנועה מתמדת ביחס לכוחות המשיכה של השמש והירח.
ומכאן עולה התובנה המבלבלת משהו: "אם הכל נמצא בתנועה ותנועה פירושה `שינוי`, אזי השינוי הוא הדבר היציב ביותר בחיינו". או במונחיו של העם שיצא עכשיו מעבדות לחירות- ההשתנות שלו היא הדבר היציב ביותר בחייו. תובנה זו אינה פשוטה לנו, משום שאנו עדיין זקוקים מאד- פיזית ונפשית- ליציבות שתאפשר את השינוי. היציבות מעניקה לנו מנוחה ודרך להחליף כוחות. אם כך, "האם נוכל לאפשר לעצמנו להתרגל לרעיון ששינוי הוא מצב קבוע, ולתת לו לתמוך בנו בתוך ההשתנות המתמדת שמזמנים לנו החיים בכל
נשימה, בכל תנועה, בכל רגע?". האם נוכל למצוא את היציבות שלנו לא כאנטי-תיזה לשינוי, אלא בתוך ועם השינוי? האם התנועה תוכל לייצב אותנו" או כפי שהגדירה זאת אירמגארד בארטנייף, ממשיכתו של רודולף
לאבאן: "היה מוכן לשינוי. הוא כאן על מנת להישאר".
חג חירות שמח, שנדע למצוא יציבות בתוך התנועה, רוגע ב"עין הסערה", ולהסכים להשתנות, כי אלה טבעם של החיים