למה כדאי לכם להתחיל לנגן

עודכן ב 16/02/2009

מה לנגינת מוסיקה ולבריאות שלכם? הרבה, מסתבר.

שירלי פרקש, מורה למוסיקה, כותבת על נפלאות הנגינה בגילאים מתקדמים ועל השיפור המופלא שחווים אנשים שהחליטו יום בהיר אחד להתחיל לנגן.

המוסיקה משנה את המוח: כך מנצחים את הזקנה
בלה, ניצולת שואה בת 85, מנגנת ולס של שופן בידיים רועדות. האצבעות כבר נפוחות מדלקת פרקים ומזקנה, אבל הרופא שלה טוען שאין פיזותרפיה טובה מזו. נכון, זה לא נשמע כמו ברנבוים, אבל אחרי שנה וחצי יש כבר שיפור משמעותי בגמישות בין האצבעות ומצב הרוח שלה השתפר פלאים.

לימוד נגינה הוא כבר מזמן לא מה שחשבתם. אם כל מה שעולה לכם בראש הוא ילדה מ"בית טוב" שמנגנת פסנתר או תיכוניסט עצבני שמתחיל ללמוד גיטרה בהתלהבות אבל זורק אותה לפח אחרי חודשיים וחצי, תשכחו מזה. בשנים האחרונות הפך לימוד נגינה בגיל מבוגר, ואפילו מבוגר מאד, לתחביב פופולרי, בארץ ובעולם. ויש למבוגרים הרבה מאוד סיבות להתחיל לנגן הרבה אחרי אמצע החיים - מחקרים חדשים בתחום מדע המוח ומוסיקה מחזקים את הטרנד וטוענים שהוא מעכב את הזקנה, חשוב לבריאות ואף מונע מחלות גוף ונפש. בים האפשרויות, לימוד נגינה בגיל מבוגר נחשב לתחביב בעל השפעה חיובית ביותר על המוח.

על פי איתן גלוברזוןן, מדען במרכז לחקר המוח באונ` בר-אילן, פסנתרן ומנצח, פעולת הלמידה בכלי היא שילוב של כמה גירויים שמופעלים בו-זמנית בכל הרמות, והמחקרים החדשים מגלים את ההשפעה המבורכת שיש לנגינה על כל המערכות. כל פעולה קשורה בהפעלת מאות שרירים, תיאום בן יד ימין ושמאל, וכן שליטה בגירויים אמוציונאליים רגשיים בו זמנית. מכאן נובעים הקשרים שונים לריפוי והקלה על מחלות כמו אפילפסיה, דיכאון או אלצהיימר.


כולנו מכירים אנשים שהמשיכו או עדיין ממשיכים להיות פעילים הרבה מעבר לגיל 70. הסוד לבריאותם, כך טוען לסלי באנט, תרפיסט מוסמך במוסיקה ועמית מחקר בנושא בריאות הנפש באונ` בריסטול, חבוי ביכולתם להמשיך ולגרות את מערכת העצבים שלהם תוך שימור הפעילות של גופם ונפשם. תרגולי נגינה יכולים להאט את תהליך ההזדקנות כי הם מפעילים גירויים במוח, ובכך מעלים את רמת האנרגיה בגוף

איך זה עובד?
פול מאדול, מחבר הספר "ממוצרט עד טומטיס" ומטפל בשיטת טומטיס (שיטה שטוענת לשיפור באינטליגנציה מרחבית בעקבות האזנה למוצרט דווקא), טוען שלקשר אוזן- גוף יש השלכות קליניות. פרט לאוויר ומזון, שני ספקי האנרגיה הראשיים שהמוח שלנו חייב לקבל, הוא זקוק גם ל"אנרגיה תחושתית": פיסות מידע המגרות את חושינו. צלילים ותנועות יוצרים אנרגיה, והאוזן מתרגמת את האנרגיה לשדרים עצביים המועברים למוח. בגלל זה גורם שיר צבאי לגוף לנוע בצורה מסוימת בעוד שמנגינת הוולס גורמת לנוע בתנועות מעגליות. דרך האוזניים נוצר דיאלוג שעוזר לרכישת תפקודים מוטוריים, יציבה זקופה, מודעות לזמן ולמרחב ושפה.

אז אם החלטתם ללמוד נגינה, הנה כמה דברים שרצוי לדעת קודם:
אפשר להתחיל בכל גיל

בגיל שמונה ההורים קנו לי את האקורדיון הראשון שלי. הוא היה אדום ומבריק, והרגיסטרים שלו נצצו כמעט כמו העיניים שלי. באנט מסביר שלילד המתחיל ללמוד לנגן בגיל מוקדם יהיו יותר הזדמנויות לפתח מיומנויות פיזיות, ובגיל מבוגר יש רמת מקסימום אליה אנחנו יכולים להגיע. גלוברזון, לעומתו, טוען שמי שלא למד פסנתר

עד גיל תשע, הסיכויים שלו לעשות את זה בגיל 40 כמעט אפסיים. ואני חולקת על גלוברזון. כמורה, אחרי עשרים ומשהו שנה של לימוד נגינה למבוגרים, אני יכולה להעיד את ההפך. לימוד נגינה מאפשר למבוגרים לחזור להיות ילד ולהתרגש ממה ששכחנו מזמן. המשפט "אני מנגן רק בשביל הכיף", הוא סיבה מספיק טובה להתחיל.

אנשים שמתחילים לנגן מעידים שדברים נוספים נפתחים להם בחיים, בזכות המוסיקה. חגית, 45, הלכה לקנות אקורדיון שחור חדש דווקא באמצע מתקפת הטילים שנפלו ליד הבית שלה באשקלון. הוולס הוינאי שהיא ניגנה בתוך האימה היה הדבר היחיד שהחזיר אותה לשפיות. רני, חבר מועצת עיריית גבעתיים, התחיל ללמוד אקורדיון בגיל 34, היום הוא בן 40 וכבר שנתיים הוא מופיע כסוליסט בפני קהל. אם מישהו היה אומר לו שזה מה שהוא יעשה פעם, הוא היה צוחק עליו. שלי, 65, מנגנת את הפרלוד של באך בדו מג`ור כשהיא צריכה חיבוק. אשתו של שלומי, 57, לא רצתה לשמוע צליל של אקורדיון והוא נאלץ להתאמן במשרד בסתר. ביום הנישואים שלהם הוא קנה לה טבעת וניגן את השיר שהיא הכי אוהבת. מאותו יום הותר לאקורדיאון לישון בבית והאהבה חזרה למעונם. אתי, 39, מנגנת בפעם הראשונה בלוז וכבר מצאה נגן בס שאחרי חזרה אחת הפך לבן זוג. ארנון החליט בגיל 50 לקנות אקורדיון אחרי שניצל מתאונת דרכים קשה. היום, חמש שנים אחרי, הוא כותב מוסיקה משלו ומקליט אותה בבית בכמה קולות. שירה, 62, התחילה לנגן בפסנתר וחיזקה את הקשר עם בנה הגיטריסט, אחרי שנים של נתק.

באיזה כלי עדיף להתחיל לנגן?
אם אינכם חשים כמוני בדחף מוזר ללמוד תופים, גיטרה בס או לפחות חצוצרה, ההמלצה הגורפת לכלי ראשון היא חד משמעית: פסנתר, או לחלופין, מקלדת חשמלית (תמיד אפשר אחר כך לעבור לפסנתר). כלי מקלדת נחשבים לכלים קלים יחסית ואפשר להגיע לתוצאות מהירות בזמן קצר יחסית.

חשוב לציין: לא מתחילים ללמוד בלי כלי בבית. קודם קונים, אחר-כך לומדים. התפישה לפיה, "קודם נלמד ואחר כך נראה" או "אין לנו מקום בסלון" לא עובדת. למה? כי במוסיקה, כמו באהבה, אין תנאים. אדם צריך לפתח אינטימיות עם כלי הנגינה ואת זה אפשר לעשות רק בבית. הנה מה שהחבר של עדי, תלמידתי לפסנתר, אמר לה כשרצתה להכניס פסנתר הביתה: "זה או אני, או הפסנתר". הוא הלך, נשאר הפסנתר.

מי מפחד להתחיל ללמוד מוסיקה?
אדם שמבטל אפשרות של נגינה בכלי כי "בגילי האצבעות כבר לא גמישות" דומה לאדם שלא מתחיל להתעמל כי הוא "אף פעם לא עשה את זה". בין אם קיבלתם הכשרה מוסיקלית בעבר, או לא למדתם כלום, לא פעם תגיבו באופן רגשי זהה לאותו קטע מוסיקלי. בגלל זה, העבר המוסיקלי שלכם ממש לא רלוונטי. אני נוהגת להתייחס לתלמידי כבר בשיעור הראשון כמוסיקאים בתחילת דרכם וכך הם גם תופסים את עצמם בהמשך.

חלק מהאנשים מגיע לשיעור הראשון מפוחדים עד מוות, סוחבים טראומת לימוד מהילדות או מתביישים לזייף. שטויות במיץ. כל מה שצריך זה תשוקה אמיתית ושיטת לימוד תווים ידידותית למשתמש. לימוד התווים הוא רק חלק מהרפרטואר המוסיקלי. פרט למקרים יוצאי דופן, רוב האנשים מצליחים להתמודד עם קריאת תוים.

לימוד אלתור - טכניקה לביטוי רגשות מודחקים
בגיל 19 הייתי על גג העולם. סיימתי 15 שנות לימוד נגינה, למדתי מוסיקולוגיה באוניברסיטה, הוראה ב"ימאהה" ובביה"ס רימון, וניגנתי בשלשה הרכבים. אבל כשהמנצח ביקש ממני לאלתר שמונה תיבות – קפאתי על מקומי. בדיעבד, היה זה הדבר הכי טוב שקרה לי כמוסיקאית.
היכולת לאלתר היא קודם כל טריק פסיכולוגי, ממש בבחינת "עוף גוזל". לעיתים קרובות דווקא המוסיקאים ה"רציניים" בעלי הכשרה ארוכה, יתקשו לשחרר את עצמם מכבלי הריסון המוסיקלי שנכפה עליהם בשיעורי המוסיקה הפורמליים.

אלתור, ממש כמו הורמון ההתאהבות,מתפשט בגוף בחמימות. בהתחלה זה מפחיד, אחר כך אי אפשר להפסיק. תחשבו על זה – מוסיקה היא מאגר די-אן-אי רגשי וחושי של זיכרונות. בגלל זה אני יכולה להצטמרר מעונג מהרמוניית גוספל בכנסיה נידחת בהארלם, או מ"ונתנה תוקף" של דודו פישר ביום הכיפורים. אלתור היא דרך נהדרת להיזכר ואני רואה בו לימוד חובה. הוא משחרר אותנו מפחדים ומשיפוטיות, ודרכו אפשר להחצין רגשות פנימיים מודחקים, בין אם מדובר במוסיקת פופ או מה שמכונה מוסיקה "רצינית". הכל הולך, העיקר שתלמדו לעוף לבד.


סביבה תומכת: אנחנו פה להפריע את מנוחת השכנים

ההורים שלי בהחלט היו הורים מעורבים. "תראי את האצבעות של הפיציקטו", אמא שלי לחשה לי באמצע הפולקה המפורסמת של שטראוס. "תתני יותר קרשנדו פה", שאג אבא שלי כשניגנתי את "לה דונה א`מובילה" של ורדי. לא עזר שהסברתי שזה

לא כתוב בתווים. "אז תנגני לפי איך שאני שר", הוא התעקש. הם היו שם כשניגנתי, אפילו אם רק הקשיבו מהמטבח. בכל מוצאי שבת המשפחה שלי היתה מבקשת ממני קונצרט מיוחד. כל שיר שטעיתי בו נקרא "עיבוד" וכל נעימה חדשה היתה "יצירה".



בגיל תשע וחצי, אחרי שלושה חודשי לימוד, החלטתי להפסיק ללמוד כי התקשיתי בנגינת שיר מספר 13 בחוברת. "זה שיר טיפשי ומטומטם", צווחתי, "וזה אקורדיון טיפשי ומטומטם ואני אזרוק אותו למטה". אמא שלי, שעבדה די קשה בשביל האקורדיון האדום הזה, הציעה בשקט משהו אחר. "תחשבי שזה שיר על הטיפות של הגשם שיורדות עכשיו". ניסיתי שוב והשאר היסטוריה.

גם אם קהל היעד היחיד שיש לך בבית הוא חתול שמן ומשועמם, זו לא סיבה לתת לו להתחמק. בין אם זה הורים, בן זוג, ילדים, או השכנים מהקומה השנייה, נגינה היא סוג של תקשורת סביבתית ואולי זה הזמן לספר על השכן החדש מקומה ראשונה שמנגן כל כך יפה בפסנתר עד שכל נשות הבניין דופקות על דלתו לפחות פעם ביום, לבקש קצת סוכר. כשתלמיד אומר לי שהוא מפחד לנגן בקול שלא לעצבן את השכנים, אני מזכירה לו שאנחנו פה בשביל להפריע את מנוחת השכנים. לא בין שתיים לארבע, בסדר, נודניקים, אבל פידבק הוא פידבק הוא פידבק. תעשו קונצרט אחת לשבוע, תנגנו במרפסת, תזמינו מישהו לקפה ואקורדיון, רק תעשו לי טובה, אל תנגנו לבד, בחושך.

שירלי (נחמה) פרקש הכותבת היא מורה לנגינה בפסנתר, קלידים ואקורדיאון , עיתונאית ומנחת מורים ב"שיטת נחמה"