ריפוי עצמי בתנועה-שיטת מאיר שניידר

שניידר מדגים טיפול בסדנה - שיטת מאיר שניידר-ריפוי עצמי בתנועה - דרך גוף
שניידר מדגים טיפול בסדנה - שיטת מאיר שניידר-ריפוי עצמי בתנועה - דרך גוף
עודכן ב 26/05/2010

נולדתי עם קטרקטים ( עכירות עדשת העין) וגדלתי כעיוור עד גיל 17, אז גיליתי את קיומם של תרגילי עיניים. למדתי תרגילים לשיפור וחיזוק הראייה לפי שיטת בייטס ובהמשך אף פיתחתי ושיכללתי אותם.

בביקורי האחרון בארץ באוגוסט 09 פגשתי קבוצות גדולות של אנשים . הביקור הזה הזכיר לי את ביקוריי הקודמים בארץ ואת תחילת עבודתי שהייתה על חוף ימה של תל אביב.

אני זוכר שכאשר התחלתי את עבודתי בשיטת הריפוי העצמי הייתי עיוור כמעט לגמרי.
קראתי אז ספרי ברייל במהירות גדולה יותר מכול קוראי הברייל בארץ. בבית הדואר ברחוב ביאליק בתל-אביב כבר ידעו מראש שמגיעים אליי ספרים והם דיווחו לי על כך כשפגשו אותי ברחוב. נשים שעבדו בספריית העיוורים בנתניה נדהמו מכמות הספרים שהזמנתי שוב ושוב.

אימי החרשת הלכה לישון ולא שמעה מעבר לקיר הדק שאחרי שהכנסתי את הספרים מתחת למיטה, הייתי מוציא אותם וממשיך לקרוא עד אמצע הלילה. מדי פעם תפסה אותי כי הייתי נרדם עם הידיים שלי על הספר מרוב עייפות והתלוננה על כך שלא ישנתי מספיק. האמת היא שהמוטיבציה שלי לקרוא
הושפעה מאוד מהמוטיבציה של ההורים שלי שלמדו לחיות חיים מלאים למרות היותם חרשים לחלוטין.
הם נסעו לאירופה, בקרו במקומות שונים וחייו חיים לגמרי מלאים למרות מומם.

גם מצאתי את דרכי מחוץ לעיוורוני. זה לא יכול היה לקרות בשיטות הרגילות או בכלל דרך הממסד הרפואי הרגיל.

כאבי סביב העיוורון היה מאוד גדול ומצאתי פיתרון והפיתרון היה בדמותו של נער בן שש עשרה שהראה לי תרגילי עיניים שאותם למד מספרים של הסופר אלדוס האקסלי ושל אופטומטריסט מאוד מפורסם בשם פפר. הנער שפיתח ושכלל את התרגילים לפי הבנתו, לימד אותי את התרגילים האלה ומשם התחילו חיי מחדש.

תרגלתי ותוך שנה וחצי התחילה לי ראייה של ממש! אלא שעכשיו עמדה בפני משימה חדשה: בעברי נשאתי ספריי ברייל כבדים ומכונת ברייל שהייתה מאוד כבדה וילקוט מאוד שמן שהיה על גבי והתרגלתי לשאת עול גדול על עצמי. עוברים ושבים חשבו שהורי לא ממש שמים לב אליי בגלל המשקל הכבד שסחבתי. עתה עמסתי על עצמי עול חדש: הייעוד שלי הוא ללמד את עצמי ואת העולם משהו שהעולם עוד לא הכיר והוא איך לממש את הפוטנציאל האנושי. הנה, עד היום רופאים שלמדו את שיטתי אחרי שנים של הצלחה שהייתה לי איתה, בודקים את עיניי ואומרים לי "מאיר, אין שום סיכוי שעין כזו תראה". אני לא אשכח אף פעם איך פרננדה שהיא אופטומטריסטית, הביאה את הפרופסור שלה לאופטומטריסטיקה להכיר אותי. שניהם הסתכלו לתוך עיניי ואמרו לי "מאיר אתה עיוור". אמרתי לפרננדה "הלא את נסעת במכוניתי פעמים רבות כשאני נוהג, בביקורך בסאן פרננסיסקו!" והיא אמרה "נכון, אני יודעת שאתה לא עיוור. אני גאה בך בתור תלמידתך. אך בתור אופטומטריסטית אני מוכרחה להגיד לך שהעיניים שלך נראות כמו של עיוור". הצלקת בעדשתי היא כל כך גדולה שלא נראה שקרן אור יכולה לחדור דרכה לרשתית ועדיין היה לי 0.5 אחוז של עדשה מתפקדת, ומראייה של פחות מחצי אחוז הגעתי לראיה שמעל חמישים אחוז.

איך עשיתי את זה? על ידי גיוס משאביי. למדתי תרגילי ראייה מאוד מיוחדים, כאלה שבהם אנחנו עוצמים את העיניים, מכפים (מכסים בכפות הידיים) אותן ומדמיינים שחור מוחלט. כהרפיה ישבתי שלוש שעות ביום כדי לעשות את זה. למדתי תרגיל שמש שבו אני עוצם את עיניי ומזיז את הראש מצד לצד בעיניים עצומות: כשאני פונה אל השמש אישוניי מצטמצמים וכשהן לא פונות ישירות אליה הם מתרחבים. גיליתי שהאופן שבו אני מסתכל על העולם איננו בוחן אותו לפרטיו. למדתי להתחיל להסתכל על פרטים שבהתחלה נראו לגמרי לא ברורים ואפילו גרוטסקיים. מאז שהתחלתי ללמוד לשים לב לפרטים, נושא זה עובר כחוט השני עד היום כשעבדתי עם סימוני רופאת שיניים מברזיל שמפרקתה נשברה כתוצאה מתאונה והעצב האופטי שלה נהרס אבל שביב ראייה נותר לה בעין אחת. למדנו איך לפתוח את העין השנייה לראייה מוגבלת, ואת העין שיכלה קצת לראות לימדתי להסתכל על פרטים בחלק המאוד קטן של שדה הראיה שיכלה לראות אותם. לאט לאט התחלנו להרחיב את שדה הראיה, עדיין לא למצב נורמאלי אבל כיום היא כבר מצליחה להסתכל על פרטים עד כדי קריאת אותיות גדולות ואף לחזור לרפואת שיניים.

העבודה הפנימית שעוזרת לאנשים לא קיימת במימסד הרפואי. המימסד הרפואי מאוד מאוד פסימי לגבי אפשרויות האנשים. פתיחת האפשרויות האלה היא מטרת חיי לכן כתבתי את ספריי "החיים כתנועה" ו"ריפוי עצמי בתנועה". קשה לעורר אנשים ולהסביר להם שיש בתוכם אוצר גנוז של המון אפשרויות פעולה שעדיין לא נעשתה ואלה שמאמינים בזה באים מרחבי העולם כדי ללמוד אצלי בסאן פרנסיסקו. אנשים מישראל מגיעים לכאן כדי לעבוד איתי ואני נוסע לעיתים כדי לטפל באנשים בישראל.
ורד תלמידתי הבכירה בישראל נתקפה על ידי נגיף הפוליו בגיל שנה וחצי ולקתה בשיתוק. היא פגשה אותי בשנות העשרים ולמדה את עקרונות השיטה. מבחינתו של הממסד הרפואי היא הייתה אמורה להיות מרותקת לכיסא גלגלים כבר לפני שנים ארוכות. עם הזמן הצלחנו בעבודתנו להביא להליכה טובה. בימים אלה יש לה שוב נסיגה, שלושים וחמש שנים אחרי שהתחלנו לעבוד ביחד. היא החזיקה מעמד עשרות שנים עם העבודה שהייתה לה איתי.

בנוסף לעבודתה בשיטה בארץ מארגנת ורד גם את הסדנאות שהולכות ומשגשגות עם הזמן. אני רוצה לאמן עוד ועוד אנשים בארץ כדי שיכירו את שיטתי.

בגוף יש שש מאות שרירים. רובנו משתמשים בחמישים עד שבעים וחמישה מהם. הרקמה החיבורית סביב השרירים הפעילים מתקשה. ההתקשות של הרקמה הזו גורמת לכך שרבע מהאוכלוסייה בארצות הברית ושמינית מהאוכלוסייה בישראל סובלת מדלקת פרקים. אחוז עצום! שמונים אחוז מהאמריקאים ושישים אחוזים מהישראלים סובלים מכאבי גב. כל אלה יכולים להימנע ע"י עבודה מאוד מאוד שיטתית על הגוף. העבודה על הגוף מאוד חשובה. למדנו דרך להביא לתחושה יותר עמוקה של הגוף, להביא לידי כך שלבנאדם תהיה אפשרות לשוחח עם גופו, לחוש את גופו ומה שאני אומר זה לגמרי לא מיסטי: תחושה מלאה יותר מביאה לתנועה רבה יותר. רוב האנשים לא מכירים בעובדה שאין להם תחושה מספקת של גופם עצמם. לכולנו ברור שניתן לתרגל את השרירים אולם רק מעטים מבינים שניתן וחשוב לתרגל גם שרירים שבאופן סדיר ויום יומי אינם באים לידי פעולה. יותר ויותר אנשים מבינים שניתן להמריץ את מחזור הדם אבל אנשים לא יודעים שניתן לתרגל גם את מערכת העצבים.

עבודה לא נכונה עם השרירים יכולה וגם גורמת לבעיות במפרקים. אנחנו מלמדים אנשים להתגבר על הבעיות האלה ע"י איזון העבודה עם השרירים שלהם בעזרת תרגילים, תרגילים שונים מאלה שלומדים בהתעמלות. בתרגילים שאנחנו מלמדים, מתחילים להפעיל אזורים שאף פעם לא הפעלנו בגופנו. מתחילים לנוע בצורה שאף פעם לא הזזנו את גופנו. הרבה מאוד מהאנשים שעבדו איתי התרגשו כשקבלו מוטיבציה חדשה לעבוד על עצמם. הרבה דיכאון יכול להשתחרר כשלאנשים יש מוטיבציה חדשה לעבוד על עצמם. בביקורי הקרוב בארץ אנחה שלוש סדנאות. סדנת יומיים שתעסוק בשיפור הראייה וסדנה לשחרור הגב והמיפרקים. בסדנה לשיפור הראיה שהתקיימה בדצמבר בשנה שעברה ביפו ונמשכה שישה ימים לקחו חלק ארבעים איש. עשרים ושנים מהם השתתפו בכל ששת ימי הסדנה ואצל שמונה עשר מהם חל שיפור משמעותי בראייתם. הסטטיסטיקה שלי השתפרה מאז: לאחרונה השתתפו שלושים ושניים אנשים בסדנה בריו דה ז"נרו ושלושים ואחד מהם שיפרו את ראייתם! את השיטה אני מלמד ברחבי העולם. לארץ אני מגיע אחרי שאלמד באירופה צפון אנגליה וברזיל. אני מלמד ברחבי העולם מה שהעולם איננו מכיר וזו דרך לצאת מהמגבלות שקיימות בתוכנו. אני רוצה שאנשים יבינו עד כמה אנחנו תפוסים בדפוסים ישנים. היות שהרפואה לא מאמינה שהעיניים יכולות להשתפר רופאי העיניים מאפשרים לאנשים בגלל קונספציה לא נכונה להרכיב משקפיים, להשתמש בעדשות מגע ולעבור ניתוחי לייזר ובסופו של דבר לתת לעיניים לקמול עם הזמן ולא לשפר את חדותן בצורה טבעית. לייזר פוגע בעיניים כיוון שהוא יוצר צלקת ויוצר הרבה מאוד בעיות בתוך העין ומפריע מאוד לעבודתה של הקרנית שחלק מעבודתה הוא להגן על העין. עדשות מגע לא טובות למערכת החיסונית של העין, משקפיים מגבילים את שדה הראייה. אם כל ילד שנתגלה שאינו רואה טוב היה מתרגל תרגילי עיניים תשעים אחוז מהילדים היו משפרים את ראייתם ולא היו זקוקים למשקפיים. כאשר נזקקים למשקפיים עם הזמן הופכת העין ליותר ויותר קצרת ראייה. הוכח שכאשר הרכיבו לתרנגולות משקפיים שמתקנות קוצר ראיה העיניים הפכו למאוד ארוכות ולקצרות ראייה. כשהעיניים מתארכות יש סיכון גדול שהרשתית תיקרע. תשעים אחוז מהאנשים עם קרע ברשתית יכלו להימנע מקרע שכזה שעלול לגרום לעיוורון אם הניתוח לא מצליח, אם מלכתחילה לא היו מרכיבים משקפיים היו רואים יותר טוב. לכן עבודה על העיניים היא עבודה מאוד מאוד חשובה. מלכתחילה אם הייתה יותר זרימת דם לראש ואם היה שימוש נרחב יותר בהיקף הראייה לאף אחד לא הייתה יותר גלאוקומה או למעטים מאוד.לא הייתה מתפתחת גלאוקומה אם אנשים היו מסתכלים למרחקים בעוד שרוב בני האדם כיום מסתכלים כמעט רק לקרוב. לעדשה שהופכת לקעורה בהסתכלות לקרוב אין הזדמנות להיות שטוחה ולהגיע להרפיה. ע"י הסתכלות למרחק תשעים אחוז מניתוחי הקטרקט לא היו מתבצעים.

אם האנשים היו משתמשים יותר בשרירים שלהם, תשעים אחוז מהאנשים שיש להם דלקת פרקים היו מונעים מעצמם מחלה זו. אם היינו משתמשים ביותר מהשרירים שלנו ובצורה יותר נבונה ולא מאמצים מעט שרירים בקיצוניות, לרובנו לא היה כאב גב וגם מערכת העצבים הייתה פועלת בצורה הרבה יותר טובה וטרשת נפוצה לא הייתה קיימת. אינני אומר שאין בעיות גנטיות. יש בעיות גנטיות אבל גם אותן ניתן לשפר במידת מה. אותו אדם עם ניוון שרירים מתקדם יכול לצלוע קצת או יכול להגיע במצב חמור לכסא גלגלים. מי שחלה בפוליו ונכנס לכסא גלגלים בצורה די מהירה יכול היה ללכת על שתי רגליו למשך הרבה שנים עם הטיפול הנכון.

אנחנו זקוקים למהפכה והמהפכה יכולה להתחיל עם אותם אנשים שיבקרו אותנו בסדנאות שלנו, יעבדו על עצמם ועם הזמן ירצו ללמוד איך לעבוד עם אנשים אחרים. העבודה שלנו שונה מכל עבודה אחרת כי היא עבודה של תרגול לכל החיים. היא עבודה שבה אנחנו לומדים לא להתאמץ תוך כדי תרגול אלא אם כן המאמץ הוא מאמץ בונה. בעבודה זו אנחנו לומדים להשתמש יותר ויותר בפרקים שלנו, בשרירים שלנו ובמערכת העצבים שלנו וכשאנחנו גומרים את העבודה הזו אנחנו יכולים להגיע למצב שונה לחלוטין ממה שאיתו התחלנו. ביאטריס חלתה בניוון שרירים מתקדם כמו אימא שלה. אימה הגיעה לכיסא גלגלים, ביאטריס ניסתה לא להגיע למצב הזה. היא הצליחה להביא לזה שהאונברסיטה של סן -קרלוס בברזיל שלחה אותה עם מלגה לעבוד איתי בסן פרננסיסקו. היא עבדה על עצמה ארבע וחצי שעות ביום, כל יום וקבלה ממני טיפול שנמשך שעתיים פעמיים בשבוע. תוך חצי שנה היא הצליחה להרים את זרועה מעל לראשה מה שלא הצליחה לעשות במשך שנתיים. הצלחנו ליצור שרירים בחלק הקדמי של השוק שרירי הטיביאליס אינטריור והצלחנו להביא לזה שממצב של ניוון היא הגיעה למצב של בנייה. היא הצליחה לבנות ארבעים אחוז שרירים במחלה שבה השרירים הולכים ומתנוונים. בתחילת העבודה איתי היא לא הצליחה ללעוס מספיק ואיבדה הרבה ממשקלה. היא הצליחה להחזיר לעצמה הרבה מהמשקל ולקבל קצת משקל עודף כי אפשרות הלעיסה שלה הלכה וגדלה. היום ביאטריס מלמדת קורסים רבים בברזיל. המשותף לביאטריס ולוורד הוא ששתיהן עובדות מאוד מאוד קשה על עצמן ועובדות לשיפור. שתיהן עדיין זקוקות לתמיכה שלי מדי פעם. הן צריכות לעמוד באתגר של הידרדרות המחלה אבל משך עשרות שנים הן היו מסוגלות להתקדם מאוד. לעבודה שלי בארץ יש המשך כי יש הרבה מאוד מתעניינים אבל אינני בא בתכיפות מספקת לארץ וחברי הטוב דוד נחום מתנועת הצמחונים דוחק בי כל הזמן שאגיע בתדירות יותר גדולה. אינני יודע מה הן האפשרויות שלי אבל אני יודע דבר אחד אני מאוד שמח לחזור לארץ ושמח מאוד לחלוק את הידע שלי אתכם.

הרצון לראות
מאיר שניידר


בשנות השבעים המוקדמות נהגו רבים ואני ביניהם להתאמן ולתרגל בחוף ימה הפתוח של תל-אביב. באותה תקופה הייתי נושא את ספריי ואת מכונת הברייל ולא ידעתי כמה כבד המשקל על גופי ועד כמה רצו עיני ומוחי לראות.

נולדתי עם קטרקטים ( עכירות עדשת העין) וגדלתי כעיוור עד גיל 17, אז גיליתי את קיומם של תרגילי עיניים. למדתי תרגילים לשיפור וחיזוק הראייה לפי שיטת בייטס ובהמשך אף פיתחתי ושיכללתי אותם לפי העקרונות הבאים: הסתכלות למרחק, פיתוח היקף הראייה ותרגיל מפתח-הסתכלות לפרטי פרטים. עבדתי על עיניי באינטנסיביות בבית, בבית-הספר ובכל מקום אפשרי. בתור נער צעיר מלא אנרגיה השקעתי 13 שעות ביום בשכלול יכולתי לראות ואכן, ההתמדה הניבה פירות: מברייל עברתי לעדשות עבות ביותר, מהם לקריאה מקרוב ללא משקפיים והיום אחד מהישגיי האדירים ביותר-אני נוהג! רישיון הנהיגה שלי הוא אחד ממקורות גאוותי.

ניסיונותי לפתח אפשרויות ראייה נתקלו בהתנגדות כוללת מצד רופאיי, משפחתי וחבריי. הרגשתי בודד במערכה. אך כשהתחילו להגיע תוצאות, פחתה ההתנגדות בהדרגה. עם הזמן התחלתי להדריך אנשים ועם ההתקדמות והשיפור שחלו במצבם, קבלתי תמיכה רבה מתנועת הצמחונים. למרות שהייתי נער צעיר התקבלתי על-ידי דוד נחום שהיה אז יו"ר התנועה בשנות השבעים (והינו עד היום!), ועל-ידי רופאי התנועה לעבוד לצידם עם מטופלים שסבלו מבעיות ראייה.
לעולם לא אשכח את השיעור הראשון שנתתי ל120 חברי תנועת הצמחונים בבית ברנר ואת ההתלהבות בה התקבלה עבודתי: לימוד אנשים להכיר את הפוטנציאל האדיר הטמון בהם והדרכתם כיצד להשתמש בו.

לצערי הרב, גם בני ובתי נולדו עם קטרקטים. בימינו קל להסיר קטרקטים בניתוח פשוט להסרת העדשה. מדען בבוסטון גילה כי חלון הזמן להתפתחות הראייה הוא השבועות הראשונים בחייו של כל יצור חי. זהו זמן קריטי משום שאם מסיבה כלשהי ישנה חסימה והעיניים לא עוברות את תהליך החיזוק וההתבוננות, תהיה התוצאה עיוורן לכל החיים. שני ילדיי עברו את הניתוח להסרת העדשה בגיל שבועיים וניתוח נוסף בגיל שישה שבועות להסרת גידול שהתפתח בעין בעקבות הניתוח הראשון. שלא כמו במבוגרים, אין משתילים עדשה חלופית בתינוקות כי קופסית העדשה ממשיכה לגדול עם העין. הם הרכיבו עדשות מגע חזקות כמו זכוכית מגדלת (כי לתינוקות נטייה להתקרב לעצמים), זחלו, שיחקו וראייתם התפתחה מעל ומעבר לראייה ממוצעת של ילדים שנולדו עם קטרקטים: הצפי היה ראייה של 50%. ראייתם של ילדיי היא 100%.
רוב בני דורי שנולדו עם קטרקטים נשארו עיוורים. הדור הבא, וילדיי בתוכו, זכה ליהנות מהידע והקידמה הרפואית.

מה הן האפשרויות העומדות בפני האדם? ניסיון מצטבר של 37 שנים שהחל בחופי תל-אביב בעבודה עצמית ובהמשך עם מטופלים מדבר בעד עצמו: המטופלים שלי מעידים כי תרגיליי עזרו להם יותר מכל דבר אחר שהתנסו בו קודם לכן.
אני מלמד אנשים בעולם כולו מברזיל עד קנדה ומאנגליה עד בלגיה, להכיר בפוטנציאל האישי שלהם.
משום מה אדם המרכיב משקפיים מסרב להאמין שניתן להיפטר מהם. תחילה עלינו להכיר ביכולתנו
לשפר את ראייתנו.
בימינו רבים מרכיבים משקפי שמש. רופאים מזהירים שאם לא נרכיב משקפי שמש, נפתח קטרקט וזאת
בנימוק שבעקבות החור באוזון יותר קרניים אולטרה-סגוליות חודרות לכדור הארץ. אך שימוש במשקפי שמש מקטין את כמות האור המגיעה לרשתית ומפריע לפעולה הטבעית של האישון להתכווץ ולהתרחב. בכך משתבשת ההגנה הטבעית של " משקפי השמש" הפנימיות שקיימות בעין עצמה.
עלינו ללמוד להשתמש במשקפי שמש כמה שפחות ולחזק את אישונינו ואת הרשתית בעזרת תרגיל פשוט בשם "תרגיל שמש" : מוקדם בבוקר או לפנות-ערב, בעיניים עצומות, מכוונים את הפנים לכיוון השמש
ומניעים את הראש ברכות מצד לצד, מכתף לכתף. (אלה שצווארם נוקשה יניעו את הגוף כולו, יחד עם הראש, מצד לצד.).


יש לנו 600 שרירים אך רובנו משתמשים רק ב-50 מהם. אני למדתי ומלמד כיצד לפתח את הגוף בצורה מאוזנת ויעילה. כיום פרופסורים רבים באוניברסיטת קליפורניה כותבים מכתבי המלצה נלהבים על עבודתי: פרופסור הוייט, מומחה ברפואת עיניים לילדים, שניתח את ילדיי, כותב שיש לחקור את גמישותו הרבה של המוח, וסבור שעבודתי החלוצית היא שתוביל למחקר שיוכיח עד כמה גמישות זו יכולה לשנות תפיסות ישנות רבות ולהחליפן בחדשנות מרעננת.
הדבר החשוב הוא שעל כולנו להכיר בפוטנציאל הטמון בנו ולמצותו. אני עשיתי זאת. אני נוהג על אף עדשה מצולקת המאפשרת חדירת מעט אור מבעד לחלקיקים בודדים.
בני, למרות שעדשתו הוסרה, מסוגל היום לראות טוב יותר מ6\6 עם משקפיים ורואה 12\6 =80% בלי עדשה, בעוד שכל הילדים שנולדו עם קטרקטים ועברו תהליך דומה של הסרת עדשה בגיל שבועיים, על-פי-רוב רואים 30\6- חמישים אחוז מראיה נורמאלית.

בני נולד גם עם אוטיזם מחלה בה האדם שקוע בעולמו שלו. כתוצאה מהאוטיזם שלו הוא הסתכל ועדיין מסתכל בבחינה מדוקדקת של העולם, מה שהקשה עליו ללמוד בעולם החיצוני בו כולנו חיים, אך עולמו הפנימי עשיר בפרטי-פרטים. נפש של אמן שאוהב לצייר ולעסוק בגרפיקה.
ניוון של המאקולה (ניוון של הכתם הצהוב בעין) היא מחלה שכיחה הנובעת לדעתנו מחוסר התמקדות בפרטים. אחד הדברים הנהדרים שקרו לבני זו התעניינותו והתבוננותו המעמיקה בפרטים, שכן זהו אחד התרגילים המשמרים את כושר הראייה. אנשים שמסתכלים בפרטים לעולם לא יאבדו את חדות ראייתם. מי שלא מתעניין בפרטים יאבד בהדרגה את חדות ראייתו ועם הזמן גם את הראייה עצמה.
אני למדתי לפתח את יכולתי להסתכל על העולם עם עדשה מצולקת, וכך זכינו גם אני וגם בני בראייה מעל הנורמאלי.
ננסי הגיעה אליי בגיל 18. בעיה בבלוטת התריס הותירה אותה עם עצב אופטי לא מפותח, כאשר עינה הימנית עיוורת למעשה אך מסוגלת לקלוט מעט אור וצבע, וראייתה בעינה השמאלית היתה 20% בלבד.
אמה של ננסי חשה בלבול כאשר תוצאת הבדיקה שלי הצביעה על 40% ראייה מהנורמאלי. ננסי מעולם לא הגיעה לתוצאה כזאת מהרופאים המומחים. הסברתי לה שננסי היתה שרויה כנראה במתח אשר השפיע על תוצאות הבדיקה שערכו לה הרופאים. אצלי היא היתה רפוייה ורגועה בשל גישתי הלא פורמלית ולא מלחיצה.
התרגיל הראשון שעשיתי איתה נועד לפתח את עינה הימנית החלשה. ננסי כיסתה לגמרי את עינה השמאלית כדי למנוע כל חדירת אור. ישבנו בחדר חשוך והדלקתי נורה אדומה מהבהבת. אנשים עם ראייה חלושה כשל ננסי יכולים להבחין בקיומו של אור מהבהב אך לא לזהות מהיכן הוא מגיע. כעבור דקה יכלה לעשות זאת, כעבור דקה נוספת יכלה לראות את צורת הנורה. עוד דקה חלפה וננסי החלה להבחין בקווי דמותי ובתום 4 דקות יכלה לתאר את פניי!
בבדיקות שנעשו בעבר, כוסתה עינה החזקה של ננסי לדקה בלבד לפני בדיקת עינה החלשה. מניסיוני, על העין החזקה להיות מכוסה לגמרי לפחות ל-3 דקות עד שהעין החלשה מתחילה לראות.
תרגיל נוסף התבצע בחוץ: ביקשתי מננסי לזרוק ולתפוס כדורים גדולים וצבעוניים בזמן שהיא קופצת על טרמפולינה ענקית כשעינה החזקה עדיין מכוסה. ננסי מעולם לא נאלצה להשתמש רק בעינה החלשה ולמרות זאת ביצעה את התרגיל בהצלחה.
כעבור שבוע של תרגול יום-יומי השתפרה ראייתה באופן משמעותי. ראייתה בעין החלשה נמדדה 5%
כשעינה החזקה מכוסה, ובעינה החזקה הראתה המדידה 70\20 או 70% מהנורמאלי. הנחישות של אמה לשפר את ראייתה של בתה הביאה אותה אלי וכך זכתה לראות את תוצאות התמדתה.

מאיר שניידר, Phd, מייסד ביה"ס לריפוי עצמי בסן פרנסיסקו, הוא מורה, מחנך, סופר ומטפל שמתוך התנסותו האישית בריפוי מעיוורון פיתח את שיטתו בה האדם לומד לממש את פוטנציאל הריפוי של הגוף.

ורד ונונו מורה לשיטת שניידר שיפרה מצבה כחולת פוליו משמעותית.

מאיר שניידר מאיר שניידר, Phd, מתאר את הדרך שעבר מילדות כעיוור, תהליך הריפוי שלו ופיתוח שיטת הריפוי העצמי בתנועה.

ורד ונונו, מורה ומטפלת בשיטה ונציגת השיטה בארץ - מתארת את עבודתה עם מטופלים בשיטה.

שתפו חברים