לפרטים

תודה שנרשמת לקבלת דיוור מ-bodyways.
אירועי השבוע, שיעורים ומפגשים חדשים, טיפים, כתבות ומאמרים, הטבות ומבצעים אליך בימי רביעי ישירות לתיבה.

לשינוי הגדרות דיוור עדכנו פרטים כאן »

לוותר על העמדת הפנים



הביטוי "העמדת פנים" מתאר מצב בו פניו של אדם משקפות הבעה שאינה מתארת את הלך רוחו, את כוונותיו או את אופיו.
מה שאיננו מודעים לו הוא שהבעת פנינו הינה העמדת פנים קבועה, הקפאה של שרירי הפנים.

כשאנו מדברים על העמדת פנים, אנו מתייחסים למצב זמני, בו למשל, אדם
שמחזיק בסוד ואינו רוצה לגלותו לחברו מעמיד פנים שאינו יודע דבר. או מצב שבו
למשל, מישהו מלא תחבולות נכנס לחדר במטרה לרגל אחר אנשים מעמיד פני
מלאך תמים, שאינו יכול להזיק לאיש, מתנהג בחביבות וגורם לבני שיחו לשתפו
בסודותיהם. כלומר - אנו רואים בהעמדת פנים "תרגיל" מודע, של בחירה רגעית
שמשרתת מטרה מסוימת. אלא שמסתבר שהעמדת הפנים היא דבר הרבה יותר
עמוק, היא מובנת בשרירי הפנים שלנו באופן לא מודע ובעצם אין באפשרותנו
להפטר ממנה אלא באמצעים טרפויטיים עמוקים ביותר הכוללים שינוי בסיסי
בתפישת החיים שלנו, שחרור מפחדים עמוקים וויתור על דרכי הגנה ראשוניות.

העמדת פנים הינה כלי ההישרדות הבסיסי ביותר שלנו, אותו אנו מפתחים לעצמנו
מהרגע בו אנו מודעים לכך שמוטל עלינו לשרוד בעולם החברתי. מאחר ופנינו
מודעות לכך שהן מדברות עוד בטרם פתחנו את פינו להוציא מילה ראשונה, והן
אלו שמספרות לאחרים מי שאנו, ומתוך כך האחר מפתח יחס מסוים כלפינו - הרי
שאנו בוחרים להעמידם במצב קבוע פחות או יותר על מנת שישרתו אותנו נאמנה
ולא יאפשרו לכל הלך רוח פנימי לצוץ ללא שליטה - או גרוע מכך שלא יעלו על פני
השטח את מה שאסור בשום אופן לדעת עלינו.

העם היפני מאמין באיפוק רגשי. איפוק הוא דרך חיים המכבדת את בעליה, הוא
נימוס, הוא הדרך התקשורתית היחידה הנכונה עבורם. הם מאמינים בשמירה
קפדנית על טוהר שמם ואינם רוצים שמישהו ידע דבר על כישלונם, על בעיותיהם,
על מחלותיהם. הם קנאים לפרטיותם ואסור לאיש לדעת מה מתרחש מאחורי
כתלי ביתם. לכן הם דואגים לשמור על ארשת פנים קפואה. איש אסור שידע מה
הם מרגישים או חושבים ולכן הם מאמנים את תווי פניהם שלא ינועו כלל.
בשנים האחרונות היפנים למדו שכדי ליצור דו שיח עם אדם מערבי עליהם ללמוד
את אות התקשורת הראשון - החיוך. התינוק, לומד לתקשר עם העולם דרך
החיוך, הרבה לפני שלמד לעשות כל דבר אחר. אך היפני למד שחיוך מסגיר רגש,
ולכן הוא מחק מעל פניו את החיוך.
היום, כשאיש העסקים היפני מבקש לחייך לעמיתים מן העולם המערבי, הוא
מוצא ששריריו אינם יודעים כיצד לעשות זאת. פניו הקפואים, העומדים חסרי
מבע צריכים ללמוד מחדש איך מעלים את קצות השפתיים לידי חיוך. מסתבר
שביפן נפתחו קורסים לחיוך.
כמה שהדבר נשמע מגוחך הרי שמצב קיצוני זה אינו כל כך רחוק ממציאות חיינו
כולנו. לאיש מאתנו לא היה מזיק לעשות קורסים בהבעת פנים אוטונטית.

כל אחד מאתנו לומד בחייו מניסיונו שהאמיתות שלו אינן הדבר הכי מקובל על
סובביו. שיש דברים שכדאי להסתיר, או לפחות לדחות לזמן ולמקום מתאימים
יותר. דבר זה דורש שליטה. שהרי אם ברגע מסוים אני מרגיש מאד עצוב ועכשיו
הזמן להיות שמח הרי שאני צריך לעשות מניפולציה חזקה לשרירי הפנים על מנת
שיחזיקו בפנים את הבעת העצב ויחצינו הבעת שימחה - ולא רק בהבעה יש לשלוט
אלא גם לקול יש להתייחס. שהרי הוא מסגיר מיד את מצב הרוח. לכן נעשית
השקעה מסיבית גם בגרון ובפה והקול לומד להתאים את עצמו למסיכה העומדת
שלבשנו.

אילו הבעות במיוחד אנו נדרשים להסתיר? את הרוך והפגיעות שלנו למשל. את
העדינות והתמימות למשל. את הבעת אי הידיעה, החולשה, ההתרגשות הגדולה,
הפחד מן האחר, חוסר הביטחון... בקיצור קשת של הבעות שמסגירות את העובדה
שאנו חיים, מרגישים, חוששים - שבעצם היננו ילדים שאינם אמונים על החיים.
שהרי אם נצא לעולם בהבעות שכאלו נהפוך לטרף חברתי, מזון מהיר לאויב הרעב.
לכל אחת מן ההבעות הבלתי מקובלות הללו ישנו גם קול מתלווה מדוייק המתאר
את החוויה הפנימית ומעביר אותה בבהירות - וגם מכך עלינו להיזהר מאד - כי
אוזן האויב כרויה לכל חולשה שלנו. לכן המתוחכמים שבינינו עושים הכל כדי
לייצב את קולם שלא יסגיר לעולם כמה עלובים ורוטטים הם בפנים. רובנו בוחרים
לייצב את הקול במקום הכי ניטראלי - כלומר שיהיה שטוח ולא מחייב, שיבטא
משהו הכי בינוני ואפור. אחדים נוטים ללכת אל הקצוות ולשחק קול ילדותי וענוג,
או קול סמכותי ובוגר, אך בכל מקרה הקול שלנו מבוסס על חישוב מדוייק אף כי
לא מודע, של המורכבות המסובכת של תנאי ההישרדות שלנו. הקול שלנו, אינו
קול נשמתנו, הוא קול אישיותנו ההישרדותית, והוא תואם את המסכה שלבשנו
על פנינו, או נוגד אותה - הכל כדי לבלבל את האויב.

הבעיה של העמדת הפנים והקול היא שאיננו יודעים איך להפשיר את הקיבעון
הזה. וזאת מפני שכאשר קבענו את ההבעה המתאימה לנו חסמנו את דרך הגישה
אל שחרורה, וזאת כאמצעי הגנה. אם היה קל לנו לשחרר את הקיבוע הרי שהוא
היה עלול לפעמים להשתחרר ברגעים לא נכונים, אז מה שאנו עושים לעצמנו הוא
שאנו חוסמים את דרך הגישה אל כפתור שחרור הקיבוע ואנו איננו יודעים איך
להגיע אליו. כך אנו מוגנים היטב. המסכה מתחילה לחיות חיים משל עצמה והיא
זו שמגדירה לנו את הבעתנו ואת קולנו בתחומים הנחשבים אצלה כמותרים.

ככל שגדלנו בסביבה יותר קשה ולא מקבלת רגשית כך תהיה המסכה שלנו בעלת
אפשרויות מצומצמות יותר של הבעה. ככל שאנו חווים שאנו בסכנה רגשית גדולה
יותר כך נהיה יותר משוכללים בעצירת פנינו, עד לכדי העמדה טוטאלית.

מה אנו הכי רוצים להסתיר? ממה אנו הכי מפחדים ?

הפחד הגדול ביותר שלנו זה שנדחה על ידי החברה, שהיא תמצא אותנו ראויים
לנידוי, לגלות, לנישול מזכויות, לבידוד, לענישה. לכן, החשוב ביותר זה להסתיר
את כל אותן תכונות, מחשבות ורגשות שאנו מוצאים אותן כראויות לענישה.
אנשים רעים ראויים לענישה. החוטאים הינם המסוכנים לחברה ולכן הם אלו
שהחברה מחפשת אותם כדי לתופשם ולהענישם. לכן העמדת הפנים באה כדי
להושיענו מפני ענישה חברתית והיא מחביאה בתוכנו את כל ה"פושעים" שבתוכנו.
החברה מתעבת את הרוצחים, האנסים, הגנבים, מגלי העריות וכדומה. דמויות
אלו, או שמץ מהן, שחיות בתוכנו, אסור להן בשום פנים ואופן לעלות על פני
השטח. לכן זעם, שהוא התחלה של שנאה שבסופה עלולה להוליד רצח, אפילו
כשהוא באיבו הוא כבר אסור. לכן קנאה, שהיא ראשיתה של חמדנות ועלולה
להוביל לגניבה, אסור אפילו במעט להחצינה. הפחד שניחשד כמי שיש בנו אפילו
שמץ של רגשות שעלולים לגרור אותנו לפשיעה גורם לנו להיזהר מאד בבחירת
ההבעה שלנו.

מי שבביתו מיניות נחשבה לפשע - ימצא את פניו קפואים בתחום זה. מי שבביתו
שמחה נחשבה לפשע ימצא את פניו מתים בתחום זה. מי שבביתו הכאב נחשב
לפשע, ימצא שפניו אינם מביעים כאב.

מסכה היא דבר מתוחכם. היא יכולה להביע המון רגשות - אך לא את אלו שבאמת
מתרחשים בפנים. ישנן למשל מסכות שמחייכות יותר ויותר ככל שהבפנים יותר
כואב. וזה סודה של העמדת הפנים - שהיא יכולה להיות מאד תנועתית, גמישה
ווירטואוזית, אבל היא נפרדת מן האמת הפנימית. וכאן אנו נופלים לשקר העצמי,
לנו נדמה שאנו מביעים הכל, שאנו שקופים, נדמה לנו שפנינו מאד חיות - מביעות,
זזות ומבטאות, כשבעצם הן מודדות, בוחרות, מסננות ומחליטות בכל רגע ורגע מה
להעביר ומה לא.

להפטר מהעמדת הפנים זו משימה קשה ביותר. ליצור תואם בין החוויה הפנימית,
הקול וההבעה זה עניין של אומץ לב הגובל בטירוף הדעת בעינינו. פירושו
בתודעתנו לעבור על איסורים הפנימיים הקשים ביותר. להפר את החוזים
והנדרים הכי קשים שלנו: חוזים של הגנה עצמית, נדרים של ייהרג ובל יעבור.
פירושו הפיזי להעיר שרירים זעירים ששכחו איך לפעול. פירושו להפעיל נכון
מחדש את התיבה הקולית שלנו. פירושו לתת למשהו לא מוכר להתחיל לחיות. וזה
מפחיד עד מוות!

המאמר פורסם גם כאן »

אירית רושין

כל המאמרים של אירי ישראלי רושין:

הסרעפת

הסרעפת

על הסודות התודעתיים של הסרעפת כמחברת ומפרידה בין עולמות.» מאת אירית רושין

הסרעפת

הסרעפת

» מאת אירית רושין

תועה אך לא טועה

תועה אך לא טועה

על הקשר שבין קול היוצא מן הלב ונכנס אל הלב לבין עצב הוואגוס.» מאת אירי ישראלי רושין

תועה אך לא טועה

תועה אך לא טועה

» מאת אירי ישראלי רושין

שיתוף חברים
עם : אירית רושין