לפרטים

תודה שנרשמת לקבלת דיוור מ-bodyways.
אירועי השבוע, שיעורים ומפגשים חדשים, טיפים, כתבות ומאמרים, הטבות ומבצעים אליך בימי רביעי ישירות לתיבה.

לשינוי הגדרות דיוור עדכנו פרטים כאן »

אדום. בזמן הזה



ואז ההכרה מגיעה: עברתי לצד האפל של הירח.
כל כך מהר עבר. איך הזמן רץ. השמש חלפה והשאירה אותי לבד.
חשכה יורדת ומחול השדים מתחיל.


חסרת סבלנות. קצרה במילים. עצבנית. דרוכה. גדושה.
הכול יותר מדי בשבילי. מרגישה שכל אחד רוצה לנגוס ממני חתיכה ועוד אחת ועוד.
בשרי יבש ומצומק, קשה ולא לעיס.
כל מה שלא, עולה בי.
מה חסר, מה לא נכון, עם מה אני לא מסכימה. בחיים שלי ובכלל.
מתבוננת על הכול דרך פילטר גרוטסקי. כמו משקפת לראיית לילה, רואה כתמים וצבעים של כל השלילי.
בולט, מוגדל, צורם.
מתחילה להתאכזר, בהתחלה לעצמי, ולקינוח, לכל הסובבים. לא יכולה לסבול נוכחות ותקשורת של זכרים.
זו בעיה, כי אני חיה עם ארבעה מהם. אמנם אחד הוא כלב, ושניים מתוכם פעוטות, אבל ברגעים אלו, זה ממש לא נסיבות מקלות.
כולם מבחינתי, נושאי אברים, שעירים, מוגבלים, נכים רגשית וגסים.
מזהה את המבט המזהה אצל הזכר אלפא בבית. מיד לאחריו, משהו נסוג וחמלה של דיפלומט למוד ניסיון, נדחפת קדימה.
ואז ההכרה מגיעה: עברתי לצד האפל של הירח.
כל כך מהר עבר. איך הזמן רץ. השמש חלפה והשאירה אותי לבד.
על גבעה חשופה ושוממת, גדם עץ שדוף להישען עליו, חשכה יורדת ומחול השדים מתחיל.
שום דבר לא נאהב פה. אי אפשר להגיד: "נכון, אבל מצד שני..."
אין צד שני. עוד מעט אקבל. מעניין שזה המינוח. לקבל. כל כך קשה.
הדם יגיע ואתו סוג של תבוסה.
אז, זה כבר יהיה קל יותר. אמנם מחושים וחולשה קלה. התנהלות מסורבלת קמעה. אבל זו חופשת מחלה. כשמגיעה לשם, זה סוג של מנוחה.
לאחר מסכת עינויי נפש וסביבה.
פעם, רצתי עם סכין בבית, אחרי גבר שאהב אותי, אבל אמר מילה מיותרת בזמן הלא נכון.
בפעם אחרת, זרקתי מאפרת אבן גדולה לעברו.
במקרה הראשון, הוא סגר דלת מאחוריו, בזמן הנכון.
במקרה השני, התכופף.
אחר כך, שלח אותי לטיפול.
עם השנים למדתי לכבד את הראייה שלי בימים האלה. כל חלקה בנפשי מוארת בפנס ששולח אור לא מחמיא.
ההתנהלות, מערכות היחסים שבחיי, כל מה שדורש טיפול ומוזנח ביומיום.
אותה אחת שמחפה במיני דרכים ומרככת, נדחפת הצידה בפראות.
המכשפה חזרה.
היא עומדת גאה, גרומה, שדיה מדובללים, ערוותה קוצנית ומדקרת, הבל פיה עבש והיא צודקת.
היא יודעת.
היא- היא, השליטה המוחלטת.
כשמפחדים ממנה היא תוקפת. היא משתמשת בי בכדי לאמור את דבריה באלימות.
למדתי להקשיב לה. לא לפחד. לא להדוף. לא לבטל. לא להילחם.
לקבל. לקבל אותה. בי. אותי.
יש ביננו הסכם שנכתב בדם, יזע ודמעות: אני לא מנסה לרסן אותה בדבריה, היא לא זו שפועלת.
היא לא מוסרית, המכשפה, אז תמיד תנסה אותי, תדרבן לפעולה:
"זרקי אותו- הוא לא בשבילך"...
" תבטלי את ההופעה/ סדנא"..."
תתקשרי אליה עכשיו ותגידי בדיוק מה את חושבת עליה"...
"תוציאי אותם מהגן הזה"...
"תנתקי את הקשר הזה"...
אני מכבדת אותה, רואה אמת בדבריה, ואומרת לה כל חודש מחדש:
תודה, שאת מראה לי, זה נכון, יש אמת.
תני לי להיות עם זה, כשייבש הדם, אחליט, אפעל, אשנה.
יש לי חברה שאמרה לי פעם, כל חודש אני מרגישה כאילו הרחם שלי מכין מסיבה.
קונה במבה, שתייה, קישוטים ואז...אף אחד לא בא.
מבחינתה כל ווסת היא בעצם, אכזבה של הגוף.
והמדהים הוא, שגם כשפחדתי עד כלות, מעוד הריון, והיה ברור מעל כל ספק שלא רוצה-רוצים,
שבוחרים לקחת הפסקה, עדיין, כשהדם מגיע, אני רואה אדום.
ומשהו קטן, זערורי, חלוש, יותר הד מצליל, מייבב.

תחשבו על זה רגע,
לעבור את החיים האלו, כשאנחנו יושבות, לא קשורות, ברכבת ההרים של ההורמונים.
כל חודש - המחזור, הריון, לפני לידה, בזמן לידה, אחרי לידה - היום השלישי הידוע לשמצה, הנקה, הפסקת הנקה,
אי-הורמונים (שאחרי כל זה, הסחיות מרגישה כמו טריפ), ביוץ, קדם - ווסת, ווסת, הפסקת המחזור.
בנות ! זה חומרים חזקים שאנחנו מתעסקות איתם.
ביומיום. ככה. ללא הוראות הפעלה. בלי אזהרות.
עם חשיפה לשמש ובהישג ידם של ילדים. מוזרק לנו במינונים לא מפוקחים.
לעיתים בערבוב של חומרים מתנגדים.
חופשי, חופשי. חוקי לחלוטין. על הבר.
כרגע, עולות בפני שתי אפשרויות:
או שאנחנו באמת, יצור פלאי, קסום ומדהים שצריך לעמוד בתור בכדי לחלק לו צל"ש,
או, שאנחנו מושא לניסויים אכזריים של חייזרים וישויות על.
כשאני חושבת על זה, כל האפשרויות נכונות.
בצהרי היום, בעודי חווה את המסכת, חשבתי לעצמי שאני חייבת לכתוב על זה. בדיוק באותו הרגע
הטלפון צלצל. זו הייתה אחותי:

"-שלי, בואי אלי עם הילדים, אחה"צ,
-לא, אין סיכוי.
-למה? יהיה מה זה כיף, הילדים ישחקו ואנחנו נשתה קפה ונדבר.
-לא. לא באה. לא יהיה כיף. הילדים ישגעו אותנו, לא נספיק להחליף מילה,
אני אצרח על כולם ונצא מותשות, רצוצות ועם כאב ראש.
-נו, נו בואי, אני ממש צריכה אותך...
-לא את לא, אני כלבה נשכנית ועצבנית, תאמיני לי שאת לא רוצה אותי בסביבה שלך,
את תבכי בסוף.
-מה קורה, את צריכה לקבל?
-אמהממם
-גם אני. חשבתי שאם תבואי, זה ירגיע אותי.
-אמפפפ
-טוב, תקשיבי, אני שולחת לך משהו שכתבתי הבוקר, תקראי."


קראתי ובכיתי. גם זה חלק מהעניין, בזמן קדם ווסתי.
הקלות הבלתי נסבלת של הדמעות.
אז הנה, מה שדנה כתבה:

ב`ה
בנים

תסמונת קדם ווסתית

מתעוררת. עדיין לא החל מחזור חידוש הדם. שמה על עצמי חזייה ומיד מרגישה שהיא עוקצת. העור שלי דוחה את הבגדים. מיטפחת לראשי והמראה מספרת. המכשפה מהנזל וגרטל יפה ממני. עורי עייף, עיניי טרוטות, וחם לי. חם.
בעוד עשר דקות חמש קטנות באות אלי, היום הגן אצלי. תקשורתית? חמה? סבלנית? עוקצנית קרה ונושכנית. במלה אחת ערפתי את ראש בעלי. במלה שנייה קטמתי הווית בניי. הכדור מתגלגל והריקושטים מתחילים לחזור. עצרתי. בינה יתרה. ימימה. "אני מרגישה שזה מתקרב, אני מפלצת עכשיו, לא יכולה להכיל כלום, אוהבת אותך, תתרחק, תעלם. "חיבוק. אחרון לבינתיים? הרמוניה. איפה הוא האוהל? איפה הוא? זכרים הולכים על שתיים מנדנדי ביצים בגאווה. שווה להיות אשה?

הק"ר

זה כמו לחיות בעידן הדינוזאורים. כמה מכות אני חוטפת ממך, כמה?! "אמא סליחה זה לא בכוונה אמא"
אני יודעת אהוב שלי גם אני לא בכוונה כשמשתחרר לי הפקק. אני לומדת עליך אתה יודע בן? מרוב טעויות שעשיתי בסוף אני אהיה פרופסור בשבילך, מבטיחה. העולם לא יעמיס, לא יבטל את קיומך, אני אהיה שם, אתווך, אתפור את הקרעים, אשקיט, אנענע, אווסת את החושים. אנרגיה בגוף אדם ואולי, אתה לא רק חלקיק של נשמה אחת כמו כולנו, אולי אתה נשמה שלמה ומושלמת, כמו שהיו פעם, אנשים גדולים? העולם צר מדי מכדי להכיל אותך האנושות נבערת ואני בתוכה. אבל אתה תראה, בסוף אני אהיה פרופסור בשבילך, הפרעת קשב וריכוז שלי, אוצר.

היפראקטיביות

כמו מכונית משחק שהגלגלים ממשיכים לנסוע על בטריות והיא נוגחת ונוגחת בקיר. גם גופך ממשיך לזוז גם כשהוא פוגש בקיר, גם כשהוא עייף ודי ולא רוצה כבר. כמה קשה לאהוב אותך בכורי, מתוך הבלגן והרעש, השליטה, הלחץ, האיום, מחפשת אותך שם בתוך הרטט, את אותו ניצוץ זוהר של מי שאתה. מבליח לרגעים בהם ההתרגשות עולה על מסכותיך, בהם הסקרנות חזקה ומרגיעה את הגוף לרגע.
אתה המתנה שלי. תינוק-ניתוק-תיקון שלי. עולה לכיתה א`. גבר!! בסוף נהיה החברים הכי טובים, תזכור ותזכרו כולם! אחד חורט בגוף, אחד חורט בנפש ושניכם בנשמה. בניי, מגדיליי, אוהביי, אהוביי.

שלי אללוף מהמקום שממנו אני באה, כשאישה נכנסת אל המעגל לרקוד, היא מספרת.בתנועות קטנות, מושאלות מהחיים עצמם, מעבירה חוויה, משתפת ברגע, חולקת.הנשים מקיפות אותה, מגיבות ומהנהנות. הסיפור מוכר לכולן וכל אישה, בזמנה, נכנסת למעגל ורוקדת אותו, קצת אחרת

כל הרשימות של שלי אללוף מחול.חיים:

מחול.חיים. קורות חיים

מחול.חיים. קורות חיים

כן, יש לי כאלה קורות חיים, מסודרים לפי שנים, רציניים ומרשימים. ועכשיו רוצה לחלוק אתכם את קורות החיים המקצועיים שלי, כפי שהיו צריכים להיות מוגשים.» מאת שלי אללוף

מחול.חיים. קורות חיים

מחול.חיים. קורות חיים

» מאת שלי אללוף

משהו יקר - גלגוליו של ריקוד

משהו יקר - גלגוליו של רי

התמסרתי לריקוד, כפי שלא קרה עם דבר בחיי. הייתי שבויה שלו, הוא אילף אותי, גידל אותי, הקנה לי ערכים והוציא אותי מאשפתות.» מאת שלי אללוף

שיר אהבה - על תהליכי יצירה וחברים נוספים

שיר אהבה - על תהליכי יצי

הרקדנית התעייפה, עדייו לא חזרה לכושר. התחננה לעוד 10 ד` הפסקה. עוד סיגריה. עוד קצת זמן,מה רגע,אני אחרי לידה, אי אפשר להתחשב? כולנו נשים פה,לא? קצת הבנה,באמת...» מאת שלי אללוף

כל פעם מחדש

כל פעם מחדש

ללמד, זה זכות גדולה וזה אהבתי, תשוקתי וייעודי. יש כל כך הרבה רגעים מרגשים במהלך השיעורים, והחוויה כל כך חזקה שאני מוצאת עצמי, נפעמת ומודה על הזכות, תוך כדי.» מאת שלי אללוף

כל פעם מחדש

כל פעם מחדש

» מאת שלי אללוף

בואי

בואי

גם אם הפעם היחידה שבאמת רקדת הייתה בחלומך, גם עם מילים כמו העצמה ומעגל נשים מעוררים בך ציניות בואי, פשוט בואי » מאת שלי אללוף

בואי

בואי

» מאת שלי אללוף

רואה קצב

רואה קצב

רק רציתי שתדעו... שגם אני. ואני גם רואה אתכן. ושומעת קצב בכל זה. ורואה תנועה. וזה, הריקוד שלנו. שלנו. אז לחייים. » מאת שלי אללוף

רואה קצב

רואה קצב

» מאת שלי אללוף

השראה

השראה

רצף התנועות, גמר אותי. זה לא שינה מי ומה אני, איך אני מרגישה היום, הייתי מחויבת לנוע ברצף הכתוב. להרים, לערבב, ללפף, לשלוף, לטפוח, לשפשף, לקשור, לנענע» מאת שלי אללוף

השראה

השראה

» מאת שלי אללוף

שתפו חברים