שיר אהבה - על תהליכי יצירה וחברים נוספים

מגידה חזרה לסטודיו. רגועה. הקישקעס כבר היו בחוץ ונאספו פנימה בחזרה. כמו אחרי צעקה גדולה וארוכה אל מול גלים נשברים.
רגועה, חוזרת לטפל בחומרים.

עוד לפני הבכורה, חיפשתי מישהי שתוכל ללוות את היצירה ולעזור לדייק, להדק, לערוך, לסננן ולהדביק. יכולתי להרגיש שאני קשורה מדי לחומרים, אבל לא יכולתי לשחרר, או להשקיף מן המרחק שיאפשר לי לזהות ולהרפות.

מעל לשנתיים, תפקדתי כחוקרת, כוריאוגרפית, רקדנית, במאית, תסריטאית, שותפה יוצרת במוסיקה, מנהלת חזרות, מנהלת כללית ומפיקה. לבד. עם הרבה עזרה ותמיכה בדרך, אבל עדיין חובשת מגדל של כובעים על ראשי הפחוס.
לפעמים, זה גבל בסכיזופרניה. בפעמים אחרות, זה התגלגל מעצמו. לפעמים הגבול היה שקוף עד בלתי מורגש וחלפתי למחוזות שבהם, אילו היו עדים, אכן היו מאשפזים אותי.
רב הזמן, אם מישהו היה מצוטט מאחורי הדלת לחזרה שלי, לבד בסטודיו, היה יכול לשמוע אותי מדברת בשנים שלושה קולות וקוראת בשמי, לעצמי.

לכוריאוגרפית היה רעיון והיא הצליפה ברקדנית לחזור שוב ושוב, עד שתוכל לבצע.
המנהלת רצתה שעד תאריך זה וזה, הפרקים האלו יושלמו.
הבמאית רצתה עוד זמן.
הרקדנית התעייפה, עדייו לא חזרה לכושר.
מנהלת החזרות הקשוחה בנתה תכנית אימונים קפדנית ואינטנסיבית.
הרקדנית התחננה לעוד 10 ד` הפסקה. עוד סיגריה. עוד קצת זמן, מה, רגע אני אחרי לידה, אי אפשר להתחשב? כולנו נשים פה, לא? קצת הבנה, באמת...
הבמאית כיוונה את הסיפור,
הכוריאוגרפית התמרדה כנגד תנועות המכוונות למסר.
הרקדנית שבתה.
תהליך יצירת המוסיקה שינה את אופי התנועות.
הכוריאוגרפית מחתה.
הבמאית נתנה הנחיה לתסריט חדש.
התסריטאית נכנסה למשבר הדף הלבן.
הרקדנית ניחמה אותה בהפסקה וריכלה אתה על המרשעת הצדקנית, היא פשוט צריכה זיון טוב והיא תירגע, צחקה בקול צרוד מסיגריות.
המנהלת עברה מאחורה ונתנה לה כפה קטנה בראש, ואת, תזרקי ת`סיגריה ותסתמי,
אמרנו לך כבר להפסיק לעשן, איך תרקדי שעה ברצף על הבמה? אה? את תעמדי שם ותשתעלי על הקהל בסוף, מה עם הכושר, מה?
הכוריאוגרפית עבדה עם המוסיקאים והנחתה אותם. עלו התנגדויות, אז היא זימנה את המתופף לשיחה, בעוד ילדיהם המשותפים ישנים בחדר הסמוך.
אח"כ שלחה את אשתו שתלטף לו את האגו ותכין איזו כוס תה על הדרך. ועוד.....ועוד.....ועוד......

ואז היא הגיעה. העין החיצונית. הלב הפנימית. היועצת.
בדיוק בזמן. לא בזמן שרציתי, אבל, בדיוק בזמן.
אישה גדולה ומנומשת.
קרניים של שמש בשערות. צהלולים בעיניים, סף של חיוך כל הזמן על השפתיים.
חיבוק של דובה וראייה מהנשמה. מורה גדולה.
היא נוגעת, בעדינות, בחכמה, בהומור, אהבה וכשרון.
אנחנו נפגשות בסטודיו שלושתנו, טלי קרק, אני, מגידה.
חוזרות למקור. מפשטות. מפשיטות.
ומגידה, מגידה לה. ואני נחה. מקשיבה. מתבוננת. מדייקת.
צמאה, צמאה, מילותיה והנחיותיה כמו מים מתוקים בלב מדבר.
מה שמיותר, נעזב. התמצית מתחדדת. הכוונה שוב חוזרת.
הסטות הדעת, מתגלות והאמת מתבקשת.
פשוט יותר. עדין. לא צריך לצעוק. לא להתחפש.
בנחת. בשקט. להגיד...

מחדש, מוקסמת לגלות שליצירה הזו יש חיים משלה.
ואנשים שאוהבים אותה ותומכים בה בצעדיה הראשונים בלב ענק ושלם. מתוך נתינה נקיה.
והרבה פעמים, באמונה גדולה יותר משלי.
זה מרגש, מחזק ומחזיר אותי למקום הנכון.
לבצע את המלאכה. להיות בעשייה שלי. למלא את התפקיד, לשרת. וזהו.
בכל פעם שאני נוגעת במגידה, אני מגלה מחדש ונזכרת, איך אני נהנית לרקוד אותה.
לגדול אתה, להתבגר, להתמסר, להיות.
זה לא ברור מאליו.
זו זכות
זה חסד
ואני מודה