לפרטים

תודה שנרשמת לקבלת דיוור מ-bodyways.
אירועי השבוע, שיעורים ומפגשים חדשים, טיפים, כתבות ומאמרים, הטבות ומבצעים אליך בימי רביעי ישירות לתיבה.

לשינוי הגדרות דיוור עדכנו פרטים כאן »

מחשבות על קונטקט אימפרוביזציה בטיפול, או כטיפול.

מחשבות על קונטקט אימפרוביזציה בטיפול, או כטיפול. מאת אריה בורשטיין - גשטלט גופנפש - אריה בורשטיין - דרך גוף
מחשבות על קונטקט אימפרוביזציה בטיפול, או כטיפול. מאת אריה בורשטיין - גשטלט גופנפש - אריה בורשטיין - דרך גוף


למדתי תרפיית גשטלט, בין השאר בכדי לעגן את הגישה להנחייה של קונטקט אימפרוביזציה במערכת מושגית ופרקטית מודעת. כאמנות חוקרת, שאלות אלו מפרות בעיני את הריקוד עצמו.

מחשבות על קונטקט אימפרוביזציה בטיפול, וקונטקט אימפרוביזציה כטיפול.

בתור קונטקט-אימפרובייזר, העיסוק בצורת מחול זו, (CI) הוא קודם כל עיסוק בריקוד, ההנאה מהתנועה לשמה. אני נהנה מהיצירתיות שבריקוד, מהזרימה, מהחושיות והחושניות שבמגע, מהמשחק החופשי והלא-מחוייב-מדי בויתור על שליטה ובבדיקה וחצייה של גבולות.

אלו חלק מהסיבות שאני ורקדני ומורי CI אחרים נרתעים מלרתום את ה-CI לעבודה טיפולית. טיפול עשוי להיתפס ככבד-ראש מדי, אחראי ומחוייב מדי, יותר מדי בשליטה ובקרה. כשאני רוקד אני רוצה לרקוד, ונמנע מלהיכנס לתחום שבו הגבולות והכללים אחרים. אני רוצה לחקור את התנועה והגוף מתוך סקרנות ולשם הנאה. אני מעדיף לפגוש את עצמי ואחרים בהקשר של כוח ויכולת, ברגעי שיא, ולא ברגעי השפל, הבעייתיות, החולשה.

מנקודת ראות מקצועית הן כאיש CI והן כמטפל, יהיה זה חסר אחריות להשתמש בכלים של CI לעבודה טיפולית מבלי לערוך בירור אישי ומקצועי של ההשתמעויות, ההשלכות והמגבלות של שילוב הריקוד עם הטיפול. מיד עולה שורת הסתייגויות:

** ריקוד CI הוא שוויוני, הדדי, ללא חלוקה מוגדרת לתפקידים. חלוקה ל"מטפל" ו"מטופל" מעקרת מהריקוד את איכותו הבסיסית.

** מגע הינו בעייתי בטיפול. הקירבה האינטימית, האפשרות של ארוטיות חשופה, הטאבו החברתי על מגע גופני בין זרים מוסיפים מתח ורבדים של בעייתיות לטיפול למרות שהם איכשהו לגיטימיים כשמדובר בריקוד.

** הקונקרטיות, הישירות, הראשוניות והעוצמה הרגשית שעולות מתוך הריקוד הן חומר נפיץ. טיפול רגיל מאפשר ריחוק, הסמלה ואפשרויות רבות של עיצוב והכלת החוויה בכלים פחות נפיצים.

** איך ניתן למנן, לעבד ולהכיל את המתרחש במפגש של CI? איך מתבצע המעבר בין חוויה גופנית וחושית לעיבוד שמפיק משמעות מן החוויה? מה הקשר בין החוויה למילה? האם הקישור הזה נחוץ?

אלו הסתייגויות חשובות, ואני מניח שניתן להעלות הסתייגויות נוספות מפרספקטיבות שונות. עולה גם השאלה ההפוכה: את מי ואת מה הסתייגויות אלו משרתות? ממה אני נמנע כשאני נמנע מלשלב CI בטיפול? ממה אני מפחד? מה אני מפסיד / מחמיץ?

שאלות אלו נשענות על העיסוק שלי בCI- ב35 השנים האחרונות כרוקד, כפרפורמר וכמורה. החוויה שלי במפגש עם צורת המחול הזו, והחוויה של רבים אחרים שעוסקים בה (ובמחול בכלל) היא שיש איכות מרפאת בריקוד. עצם העיסוק בCI- הינו חוויה של צמיחה והתפתחות אישית, של מפגש והתעמתות עם דמונים פרטיים, של חיזוק והעצמה אישית. למשל: הגילוי שמגלה אישה שיש בה כוח לשאת משקל הרבה יותר משדמיינה לעצמה. הגילוי שמגלה גבר על יכולתו להתרכך ולהיענות. הגילוי שביכולת להיכנס לקירבה אינטימית מבלי להיסחף ולהיבלע, ולעורר אנרגיה מינית שמתועלת ליצירה ולהנאה שאינן מיניות. פיתוח של סובלנות ללא-ידוע, ללא-צפוי. הזכות והרשות להיתמך, לתמוך, וליפול. ערכים של כבוד הדדי, אחריות, סקרנות ועמדה חוקרת ומתנסה.

במסגרת דיון קבוצתי בכנס של מורי CI באירופה ב2003, דיברו האנשים על האיכויות המרפאות של CI עבורם: הרשות להיות זמין ונוכח אחד עבור האחר. רשות לבחון אינטימיות באופנים שונים מתוך סקרנות, ב"חוסר נימוס", ללא המגבלות המוסכמות של הנכון והלא-נכון. אפשרות להתמודד עם פחדים, לאזן חופש עם אחריות, להיות בעל בעלות-מלאה על מצבי וריגשותי. CI כאינסוף מטאפורות למצבי חיים ולאתגרים אישיים.

האיכות המצמיחה, המחזקת והמרפאת שב-CI נמצאת במידה רבה בבסיס התפוצה של צורת מחול זו בעולם ובארץ. יש בה מענה לצרכים עמוקים של העוסקים בה.כמורה ותיק ל-CI אני מתפעם מחדש מהגילויים, ההתנסויות והצמיחה האישית שאני רואה באנשים העוסקים בתחום. האם יש עלי, כמורה, אחריות כלשהי לגבי תהליכים מעין אלו? האם אני יכול להתנער מאחריות כזו?

למדתי תרפיית גשטלט, בין השאר בכדי לעגן את הגישה להנחייה של CI במערכת מושגית ופרקטית מודעת. הופתעתי עד כמה האתיקה והפרקטיקה שלי כמטפל בתרפיית גשטלט תואמים לאתיקה ולפרקטיקה ב-CI.

נקודות ההשקה בין CI לטיפול נבחנו הן כאמור במסגרת Study Lab בכנס האירופאי של מורי CI ECITE 2003, וגם בסדרה של מפגשים, שיחות וסדנאות חוקרות של קבוצת מטפלים ואימפרובייזרים.

אנסה להציג כאן כמה מהמסקנות והמחשבות שעלו בי בעקבות חקירה זו. אין כאן עדיין משנה סדורה לגבי יישומי CI בטיפול, אלא בחינה של סדרת ערכים, עמדות-אנושיות, אמונות וגישות-טיפוליות שנטועות ב-CI:

הנוכחות הפיזית בגוף (מטפל ומטופל כאחד) משמעותית לתהליך הטיפולי. אני מאמין שלא ניתן להפריד לחלקיה את האחדות הבסיסית בין הנוכחות הפיזית בחוויה לבין כל היבט אחר של חוויה. אחדות הגופנפש איננה תיאוריה אלא חוויה בסיסית שאותה אנו חיים מרגע לרגע. זה מובן מאליו בריקוד, ופחות ברור במפגש הטיפולי, ובכל זאת: האופן בו אני נוכח בגופי כמטפל, האופן בו אתה נוכח בגופך כמטופל במפגש בינינו, ישפיעו על החוויה של המפגש, על האיכויות שתפגוש בתוך עצמך בתהליך, על העוצמה של התחושות, התובנות והמשמעות שתפיק.

שנינו יחד, כמערכת, משפיעים זה על זה. ההשפעה ההדדית שלנו זה על זה ברורה לגמרי בריקוד CI, השוויוני, הנוצר במשותף מתוך שילוב הזרימה של שניים. בתהליך טיפולי נדמה שאין הקבלה לאותו שוויון בין שניים. ובכל זאת, כבכל דיאדה, שנינו יוצרים מערכת משותפת שהינה "שונה מסכום חלקיה" ושנינו בעלי השפעה בצורות גלויות וסמויות על כל המתרחש בה. גם אם אשלה את עצמי שאני, כמטפל, בעל יותר סמכות, ידע או יכולות מהמטופל, ברור לי שאנחנו משתפים פעולה בינינו בתהליך למידה משותף.


התהליך הטיפולי מתהווה מתוך מודעות להשפעה ההדדית . ב-CI אנחנו משחקים יחד ביצירה מתוך מודעות מלאה לשיתוף בינינו. החמצן של התהליך הטיפולי בגשטלט הוא אותו רגע חסד המכונה רגע של "קונטקט" שבו הגבולות בינינו נפתחים קצת, משהו בינינו עובר, מזין את שנינו, מעשיר אותנו, מעצים את יכולתנו להיות זה עם זה, ואת יכולתך לבוא במגע מלא יותר עם עצמך, צרכיך ופעולותיך בעולם.

הטיפול מדגיש את ה"כאן ועכשיו" שלנו, ההתהוות מרגע לרגע. לטיפול גשטלט יש נטייה להיות ממוקד ב"כאן ועכשיו" של המפגש הטיפולי. העיסוק בהיסטוריה ובארכיאולוגיה של האדם נעשה בעיקר מנקודת ראות של השפעת העבר על ההווה. לריקוד, כמובן, אין לכאורה שום מימד פרט לכאן ולעכשיו.

מצב של "אי-ידיעה" הוא קיים ורצוי בתהליך הטיפולי. זהו המצב שבו אני פשוט איתך, ולא עם הידיעות של עצמי אודותיך. אי-ידיעה מהווה ערפל מבורך, רקע שממנו, עם הזמן, צומחת בהירות וכיוון. הסובלנות והחיבה למצבים של אי-ידיעה נמצאים ביסוד ריקוד CI, הריקוד שנענה להתהוות מרגע לרגע, ללא תכנון.

הימנעות מפרשנות ושיפוטיות. קודם כל פשוט להיות. ב-CI אנחנו עובדים עם אתיקה של סובלנות והעדר-שיפוטיות. איכויות אלו מאפשרות לנו להתרכז באופן מלא ברגע הריקוד עצמו, ותומכות בהדדיות ובשוויוניות. כמטפל, ככל שאפרש אותך יותר, אני עלול להקשיב לך ולהיות איתך פחות. אם אשפוט אותך, אעמיד עצמי מעליך ולא אדע לקבל אותך ולתמוך בך במקום בו אתה נמצא.

אני כאן בשבילך, קשוב ונוכח ומגיב, אבל אתה לוקח אחריות על עצמך. הציפייה הקיומית שלי מעצמי ומאחרים בריקוד היא שכל אחד מאיתנו לוקח אחריות על עצמו. נתמוך, נשמור, נתחשב, אבל לא באופן מגונן מדי, לא ברמה שתעקר את הריקוד מסיכון. בטיפול המצב הוא שונה. כמטפל אינני יכול להתכחש לאחריות העמוקה כלפי המטופל. יחד עם זאת עודף אחריות ועודף הגנתיות על המטופל עלולים למנוע ממנו לעמוד על רגליו שלו ולתבוע בעלות ואחריות על עצמו.

בתחילה נבדוק זה את זה, ועם הזמן נעיז להעביר יותר משקל (רגשי, מנטאלי רוחני...)

תהליכים של בניית אמון, בניית "פרוזדורים" לקשר בינינו.
כדאי לקחת סיכונים, הם מקדמים את התהליך.
קיימת אנרגיה מינית במפגש בינינו, ועדיף להיות מודעים לה, ולאפשר לה ולעצמנו לחיות.
יש גבולות ברורים למפגש: של אתיקה אנושית ומקצועית, של seting, של יכולות.
הנאה ושעשוע, אמונה, אהבה. בלעדיהם החיים (גם המקצועיים) אפורים מדי.
כמטפל אני רוצה הרבה שליטה ואחריות, וככל שיהיו לי פחות, כן ייטב למטופל.
אם רק אגונן עליך, אעזור ואייעץ לך, התהליך שלנו יישאר "קטן" ומנוון, ולא תגדל.
אם אתן לך "קונטרה", נתנגש, אסמוך עליך, אתייעץ בך, יש סיכוי לתהליך עשיר.
אי-בהירות לגבי "מוביל" ו"מובל" יכולה להיות פורייה. (לפחות חלק מהזמן)
היכולת ה"ווירטואוזית" שלי עשויה להועיל לתהליך, אך עלולה גם להגביל את המטופל.
אני חייב כוונה ברורה, ועדיף לא להיצמד אליה יותר מדי.

מגע פיזי הוא בעייתי, מעלה הרבה, טעון, עשיר, מענג, מספק, מבלבל, מפחיד...
כשעבודה במגע היא מדויקת, עם setting ברור, שיתוף-פעולה ומודעות, אזי היא פורייה.
גם טעויות יכולות להיות פוריות, כשעובדים איתן במודע ובכוונה ללמוד מהן.
נכון שיש לנו תפקידים שונים, אבל בעומק יש בינינו גם הרבה דמיון, ושוויון.
הבסיס לתהליך הוא התנסות וחוויה. מודעות ותובנה הן חלק מהדרך, אבל לא כולה.
Less is More, כמה שפחות עשייה, כמה שיותר "להיות" איתך.
אידיאליזציה ועודפי אמביציה רק יכשילו אותנו.
אני יכול לתמוך בך (פיזית, רגשית וכו`) רק עד הרמה שאותה חוויתי בעצמי. יותר מזה לא אכיל.

ועוד כמה מחשבות פרקטיות על האם ואיך ניתן לשלב או להתבסס על CI בטיפול:
כמו בכל טיפול, ברור שחייב להיות סטינג setting מאד ברור וחוזה מאד מפורש וכוונות מדויקות.
ברור שהאינטרס להיכנס לתהליך עבודה כזה איננו יכול להיות רק של המטפל...
ברור שיש כאן הגמשה של דימויים קלאסיים של יחסי מטפל-מטופל. יש כאן דגש ודרישה לשקיפות, לאינטרסובייקטיביות, לשיתוף-פעולה ער ואחראי. זה מחייב supervision ספציפי שמבין CI.
כמטפל עלי לוותר על חלק מהזרימה ומהכיף של CI לטובת "מיקרוסקופיזציה" של התהליך בינינו, הפירוק לגורמים ולשלבים, ולטובת בירור ער, מתמיד ועיקש של תחושות, הרגשות וגבולות (במיוחד בשלב הכניסה למגע, אבל גם בהמשך).

כ"מטפל ב-CI" חוויתי:
מרחב של רשות ואפשרות סביב ה"לא-יודע".
הייתי אישי מאד, נוכח מאד, קצת מהוסס, משתדל להשתעשע ולשחק בטבעיות.
שדה אינטואיטיבי מאד, עתיר אנרגיה של אמונה ואהבה.
קצת ויתור על שליטה (למשל על הבנה של מה שקורה). האם זה מוסיף לך כוח?
האתגר של ויתור חלקי על אחריות. (אם אהיה פחות אחראי, האם זה יחזק את לקיחת האחריות שלך?)
גיליתי שעלי לגלות "מי אני כמטפל" מתוך הסיטואציה, בתוך הקשר. לעזוב דימויים מוקדמים.
הבחירות התנועתיות שלי מבטאות counter-transference, כך שכדאי לי ברור מרגע לרגע עם עצמי, עם המטופל, ובסופו של דבר עם המדריך שלי.
שימוש במדיום אחר, כמו אמנות פלסטית, עשוי להוות פרוזדור מכין לsetting, חוזה וקשר ברור.

כ"מטופל ב-CI" חוויתי:
מרחב מרגש ומרווה שבו "אתה בשבילי" בכל דרך: תנועתית, מילולית, רגשית.
גם כשאני חווה אותך מתנגד לי, קצת מטריד, זר ולא מבין - אני יכול להכיל, נענה לאתגר.
רשות להישאר עם הרגש העמוק שלי, רשות להיענות לעצמי כפי שאני, תוך כדי קשר.
לפעמים ליזום, לפעמים להיענות ולא ליזום, שתי פנים של הגדילה שלי, של כוחי הפנימי.
חשוב לי לקחת אחריות ולהגדיר כוונה ברורה.
הקוטביות שלי: כשהתכוונתי לדבר או לאיכות אחת, הופיע משהו אחר ואיכות מנוגדת...

גישת הגשטאלט, ובמיוחד ה-Body Process נותנת, כך נראה לי, תשתית מושגית ומעשית מוצקה ל"אקספרימנטים" שיכולים לכלול תנועה, מגע, CI ומה-שלא-יהיה. מאתגר להרחיב את היריעה לכלים ודרכי עבודה שמעבר לגשטאלט. CI הוא הכנה טובה בעיני לכל עבודה טיפולית, יכולה להשתלב (עם הרבה תשומת-לב ודיוק) בגישות טיפוליות קיימות ובמיוחד בטיפול גשטאלט. תחומים מבטיחים במיוחד הם טיפול זוגי וקבוצתי.

מנקודת ראות של CI כאמנות חוקרת, השאלות סביב CI וטיפול מפרות בעיני מאד את הריקוד עצמו.

אריה בורשטיין - גשטלט גופנפש רקדן, כוריאוגרף ומורה למחול, לתנועה ולאימפרוביזציה. רקד בבת-שבע, בלהקת קול-ודממה ואצל אושיו אמאגטסו, היוצר של להקת סאנקאי-ג`וקו. מותיקי מורי הקונטאקט אימפרוביזציה בארץ, מקור השראה ומורה דרך לקהילת הקונטאקט הגדלה בארץ.

כל הרשימות של אריה בורשטיין:

Butoh and Contact-Improvisation

Butoh and Contact-Improv

Butoh, Contact-Improvisation and what`s in-between» מאת Arye Bursztyn

Butoh and Contact-Improvisation

Butoh and Contact-Improvisation

» מאת Arye Bursztyn

בוטו, קונטקט, ומה שביניהם

בוטו, קונטקט, ומה שביניה

בוטו, קונטקט, ומה שביניהם» מאת אריה בורשטיין

בוטו, קונטקט, ומה שביניהם

בוטו, קונטקט, ומה שביניהם

» מאת אריה בורשטיין

תיאטרון פלייבק ותנועה איטואיטיבית

תיאטרון פלייבק ותנועה אי

תיאטרון פלייבק הוא תיאטרון אימפרוביזציה אשר בו משקפים השחקנים סיפורי חיים של הקהל. במופע של קבוצת פלייבק מקצועית הקהל ביציע והשחקנים על הבמה.» מאת נטע בלאט

לרקוד קונטקט-אימפרוביזציה

לרקוד קונטקט-אימפרוביזצי

אודות קונטקט-אימפרוביזציה כצורת מחול שהתפתחה, אודות הוראת מחול מנקודת ראותי כמורה. החוויה של הריקוד, ההתבוננות, הסקרנות והחקירה...» מאת אריה בורשטיין

לרקוד קונטקט-אימפרוביזציה

לרקוד קונטקט-אימפרוביזציה

» מאת אריה בורשטיין

כל הפעילויות של אריה בורשטיין:

טיפול גשטלט גופנפש, Body Process

טיפול גשטלט גופנפש,

טיפול גשטלט הוא טיפול המדגיש את החוויה של ה"כאן ועכשיו". כטיפול גופנפש הוליסטי הוא מאחד עבודה מילולית, פיזית, תנועתית אנרגטית בהתאם לצרכי המטופל.» עם אריה בורשטין

רביעי-חמישי
טיפול גשטלט גופנפש, Body Process

טיפול גשטלט גופנפש,

עם: אריה בורשטין

מתי: רביעי-חמישי  | 

קונטקט בהנחיית אריה בורשטיין

קונטקט עם אריה בורשטיין

קונטאקט הוא ריקוד של הקשבה, סקרנות, שיתוף-פעולה, אמון, כבוד הדדי וסיכון. מוזמנים להכיר את הגוף באופן סקרני, חוקר ומסתכן, לבוא מתוך נכונות להשתעשע בתנועה ולהקשיב לעצמי ולזולת.» עם אריה בורשטין

רביעי
קונטקט בהנחיית אריה בורשטיין

קונטקט עם אריה בורשטיין

עם: אריה בורשטין

מתי: רביעי  | 20:00

שתפו חברים