מתי עולות שאלות מהות החיים? ומהם רגעי המשבר, רגעים מהם מתהווה משמעות חדשה?
אל תחששו ממשברים, חברים יקרים ...
הרי מתי בדיוק עולות שאלות מהות החיים? בשביל מה כל זה? מה קורה פה, לעזאזל? מה הטעם בכל מה שאני עושה? מהם הרגעים האלה בהם נסדק משהו ברצף השיגרתי ומתרחשת השהייה? או אולי האטה? השהייה שמורגשת בתקתוק השעון , ברצף המחשבה, ואולי בדופק של היקום כולו? ומהו הסדק הזה, ממנו תתהווה, לרוב בכאב, משמעות חדשה?
לפניכם סיפור קצר שמתאר רגע מיוחד בחיי ילדה, בחיים שלי, רגע תגובה למשבר כואב, ממנו נוצרה משמעות מזוקקת ועוצמתית. זהו תיאור קצר, אותו הפכתי ליצירת אמנות, לסיפור יפה, לסיפור חיי.
לידת המשמעות.
האביב תמיד מתחיל עמוק בגופי כשהעולם סביבי עדיין מושלג, לבן ובתולי. התרגשות מוקצפת ממלאה את בטני לקראתו וזרמים מהירים של גירוי מסחרר נותנים לי תחושה של צמיחה? אני מאושרת. הטבע עומד להתעורר, להיפתח לפניי, להשקות אותי במיצים סמיכים של אדום, צהוב וכחול ולמהול אותם בתוכי לאין-ספור גוונים, להספיג בעורי את הריחות העזים של ההתחלה, של הציפייה, להמס על לשוני את המתיקות של הרוח החמימה, לאפשר לכל שבריר של צליל ולכל רחש להיקלט באוזניי, לתת לעולם להשתקף בעיניי התמימות.
ולגדול. ולגדול.
אני יודעת שלא אעצור לעולם, שהגיל לעולם לא ימנע ממני את העונג הזה, הגיל לעולם לא יקבע אותי. תמיד יהיו חיי מורכבים ממשפטים עם פסיקים, בלי נקודות.
אני מנסה לעמוד ולהביט מבעד לחלון, מנסה לתפוס בעיניי את זנבות האור הארוכים של המכוניות. מגובה של שמונה קומות הן נראות לי כשיירה של חיפושיות זוהרות. לכל אחת מהן סיפור חיים משלה, כל אחת מהן עולם שלם, ויחד הן נהר צבעוני קסום הזורם על שדרת לנין הרחבה האין-סופית כנהר החיים.
נשימותיי אוטמות את הזכוכית הקרה בכתם רך. אני מצמידה אצבע דקה לזכוכית ורושמת את האות מ"ם – האות הראשונה של שמי מריה, של שם אחי מיכאיל, של מוסקבה, העיר שבה נולדתי וגדלתי, ושל המילה המכילה בתוכה את כל עולמי, מאמה.