לפרטים

תודה שנרשמת לקבלת דיוור מ-bodyways.
אירועי השבוע, שיעורים ומפגשים חדשים, טיפים, כתבות ומאמרים, הטבות ומבצעים אליך בימי רביעי ישירות לתיבה.

לשינוי הגדרות דיוור עדכנו פרטים כאן »

מתי כבר תהיה בן אדם?

מאת: רועי מירון


לך תנסה לחיות בשמחה כשהעבודה משעממת אותך, הבנק יושב לך על הורידים, וכולם מסביב לא מפסיקים לשאול אותך, "מתי תסיים את התואר, מתי תסגור את המינוס, מתי תסתפר, מתי תתחתן, מתי?"


אומרים שמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, אפילו מרססים את זה על כל קיר בטון אפור.

אני לא מכיר הרבה סיבות טובות להיות שמח בעולם הזה. קשה למצוא סיבה באמת טובה להיות שמח בעולם כל כך תחרותי, שהשטחיות בו הפכה לחלק בלתי נפרד, כמעט טבעי מחיי היומיום. אבל הלב, הלב רוצה להיות שמח. לא טוב לאף אחד להיות עצוב ומדוכא. ולמרות שהרבה משתמשים בדיכאון ובחוסר האונים כאמצעי למשוך תשומת לב, אף אחד לא ממש אוהב את זה.

השבוע הייתה האזכרה השנתית לדוד שלי גדעון, אח של אמא. האמת היא שאני כבר לא זוכר ממנו הרבה.

כשמסתכלים בתמונות רואים שאני מאד דומה לו. זה אולי הקשר היחיד שנשאר בינינו. אני זוכר שכשקברו אותו, אמא בכתה. אמא מורה למתמטיקה בחטיבת הביניים, אישה לוגית, חזקה כלפי חוץ, אבל בפנים היא רכה כמו חמאה. האמת, כמו כולנו. אבל עבורי זה היה הלם לראות אותה פתאום בוכה כמו ילדה קטנה.

אני דווקא לא בכיתי. בהתחלה כשהייתי ממש קטן הייתי בוכה הרבה, ואז באיזה שלב הבטחתי לעצמי לא לבכות יותר לעולם. פשוט עצרתי את הדמעות. למדתי להחזיק הכול בבטן, כמו אמא שלי, כמו עוד הרבה אנשים שאני מכיר.

דוד שלי גדעון, לא היה צדיק הדור, אבל הוא היה "יהודי מאמין" כזה. היה לו חשוב תמיד לנהל את הסדר בפסח, לבנות סוכה בסוכות, לצום ביום כיפור, לתרום לבית הכנסת, מידי פעם אפילו היה "עולה לתורה". לגדעון לא היו ילדים ואולי בגלל זה הייתי הילד החביב עליו במשפחה, הבן הבכור של אחותו הקטנה.

הוא תמיד חזר ואמר, שאדם צריך להיות בשמחה כי העצב מדרדר אותנו למקום שבו אנחנו מפסיקים לקוות. ואדם בלי תקווה הוא אמר, לא יכול לשרוד. כשאתה שמח יש לך חשק לחיות. ואז הוא היה נאנח ואומר שבזמנים שלו זו לא הייתה קלישאה. לפעמים הוא אפילו לחש שזה מה שהחזיק אותו בחיים. אבל היום אני, שלכאורה יש לי הכול, מה מחזיק אותי?

לך תנסה לחיות בשמחה כשהעבודה משעממת אותך, הבנק יושב לך על הורידים, וכולם מסביב לא מפסיקים לשאול אותך, "מתי תסיים את התואר, מתי תסגור את המינוס, מתי תסתפר, מתי תתחתן, מתי כבר תהיה בן אדם?"

כל כך הרבה מסביב ובפנים, ריק, אין כלום. כמה עצוב לחשוב שבן אדם צריך להגיע לקצה כדי להרגיש את הרצון הזה לחיות.

אתה יודע מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתי שמח?

כשסוף סוף סיימתי את הלימודים, נסעתי להודו. היה איזה ערב ש"עשיתי טריפ" (או כמו שנהוג לומר "הייתי דלוק"), משהו מטורף!!

היו שם האנשים הכי יפים, הכי שמחים, והכי אוהבים שאני זוכר. הצבעים התחלפו בעיניים והמוזיקה זרמה לי באוזניים, ואפילו העצים, שבדרך כלל עומדים באותו מקום, רקדו ולא הפסיקו לזוז.

הרגשתי שמח, עד שלפתע פתאום תקפה אותי סחרחורת, שהלכה והתגברה. ואז נהיה לי קצת רע, ואז קצת יותר רע ויותר ויותר, וכבר לא הייתי שמח, והאנשים מסביב המשיכו להסתובב אבל פתאום החיוכים נראו לי סתומים והעיניים נבובות, וכמו סרט שעצרו אותו באמצע הכול התחיל לזייף, וברחתי משם והקאתי את החיים שלי, מצטער על כל רגע.

לא, זה ממש לא באמת להיות שמח.

אני לא יודע למה, אבל כשהתעוררתי נזכרתי בגדעון, הדוד הטוב שלי עם המבט השליו, ונורא התגעגעתי אליו. הרי בסה"כ רציתי להיות שמח.

אחרי הסמים עברתי ל"קטע הרוח?ני". במה לא התנסיתי...

התחלתי ב"סדנת חיבוקים". בהתחלה היו כמה חיבוקים נחמדים, אתם יודעים, עד הקטע הזה ששני גברים מבוגרים מחבקים אחד את השני חצי שעה, ומחייכים ...לא, זה לא היה נעים וגם ממש לא שמח.

אחרי זה, חבר אחד סיפר לי שדרך הריקוד אתה נהיה שמח. החלטתי לנסות "סדנת ריקוד של דרווישים סופיים". אתה מסתובב ומסתובב ומסתובב, מקבל סחרחורת ונופל. היה כיף אבל לא ממש שמח.

אחרי כן הכרתי בפסטיבל בכינרת מטפלת רוחנית עם שיער רך ועיניים גדולות, שאמרה לי בקול עדין, שאני צריך "להתחבר לילד הפנימי שלי" ולהוציא החוצה את כל האגרסיות. אני מטבעי דווקא בחור די פתוח ולא סקפטי. ניסיתי, אבל לא הבנתי מה לי וליללות ולמלמולי תינוקות. וחוץ מזה, למצוץ אצבע אף פעם לא עשה לי להרגיש שמח גם לא בתור תינוק!

אחרי כן המשכתי למקום אחר, מדברי. כולם שם לובשים לבן, מתכנסים כל בוקר בשש, עומדים במעגל, מחזיקים ידיים, שותקים ונושמים. היה מרגיע איכשהו עד השלב שהתחלתי להתעצבן ופרשתי לעשן סיגריה, כשאני ממש לא שמח.

בצר לי שוב נזכרתי בגדעון, הדוד הטוב שלי. כנראה אצלם בדור הזה של "הנפילים" הכול היה הרבה יותר פשוט. האדם היה שמח בחלקו ולא רצה לבלוע את כל העולם. אנחנו, בדור שלי, "דור הכימיקלים", כל הזמן רוצים עוד, ורוצים יותר. למה כלום לא מספק אותי?

לפעמים הייתי רוצה להיות אדם פשוט, שליו, כמוהו, כזה שמסתפק במועט. להפטר כבר מכל הדחפים הללו, האינסופיים, שגואים וגואים בי עד שאי אפשר לעצור. שייעלם כבר הצורך הבלתי מרוסן הזה: לבלוס, לקנות, לשלוט, לבלוט, לדעת.

אבל האמת היא...

שלרצות בלי סוף יכול להיות גם יתרון. כי לחיות בלי להסתפק בשום דבר זה המנוע שלי, המנוע שדוחף אותי להמשיך לחפש משהו אמיתי.

גדעון היה תמיד אומר, ששמחה מוצאים רק במקום שיש תקווה. ואני מלא תקווה. אני מחפש, וגם אם עוד לא מצאתי, אני בטוח שאמצא. כי כולנו מחפשים ואני בטוח שנמצא אותה, את הדרך אל השמחה...

וזה כבר משמח אותי.

המאמר פורסם גם כאן »

רועי מירון רועי מירון , חבר מערכת עיתון "קבלה לעם". "קבלה לעם" מטעם קבוצת המקובלים "בני ברוך" הוא עיתון הכתוב "בגובה העיניים" ושואף להעביר את חכמת הקבלה האותנטית בשפה פשוטה, קלה ומדעית.

שיתוף חברים
עם : רועי מירון
 
דבר.י איתנו
מספר טלפון וכתובת יתגלו עם השלמת הפניה

לימודים . תכניות לימוד

סדנאות לקהילה המקצועית | הכשרה מקצועית

אירועים . מפגשים שונים

שיעורים וחוגים בירושלים והסביבה | פעילות אונליין - שידורים חיים או מולקטים | מפגשים אונליין | סדנאות | ספרית וידאו - מפגשים מוקלטים | טיפולים

מודעות עצמית . שפת גוף . תזונה.

| סדנאות מודעות עצמית | 20