לרקוד קונטקט-אימפרוביזציה

צילום: עדי עופר - אריה בורשטיין - דרך גוף
צילום: עדי עופר - אריה בורשטיין - דרך גוף


אודות קונטקט-אימפרוביזציה כצורת מחול שהתפתחה, אודות הוראת מחול מנקודת ראותי כמורה. החוויה של הריקוד, ההתבוננות, הסקרנות והחקירה...

מה אנחנו מלמדים כשאנחנו מלמדים מחול?
כשאנחנו נכנסים לסטודיו בשעה המיועדת והתלמידים מוכנים לשיעור בהתאם למערכת השעות, נוצר שדה של הסכמה אילמת בו אנו ממלאים את תפקידינו כמורים והתלמידים את תפקידיהם.

כשאנחנו מלמדים מחול, אנחנו מזמינים את התלמידים שלנו להתחבר למסורות ולתרבות של מחול. אנחנו מלמדים מודעות והבנת התנועה יחד עם שכלול יכולת הביצוע האישית.

אנו מעודדים יכולות ביטוי ותקשורת באמצעות המחול, תומכים בלמידה הדדית של התלמידים זה מזה ובמקרה הטוב, משתפים את התלמידים שלנו באהבה למקצוע ולעיסוק בו. אתמקד בנושאים אלו בידיעה שמדובר כמובן רק בחלק מהרבדים השונים של תהליכי ההוראה.

המאמר הוא סוג של הרהור אישי אודות הוראת מחול מנקודת ראותי כמורה. אני ער לקושי המהותי בכתיבה על מחול, לאור העובדה שמדובר בעולם חוויתי ולא עיוני. כתיבת המאמר, כמו אולי קריאתו, נשענת על החוויה של הריקוד, בתקווה להמשך של התבוננות, סקרנות וחקירה.

קשר למסורות, לתרבות ולידע שנצבר בשדה המחול האמנותי.

דרך אחת להתבונן בתחום ההוראה היא מנקודת הראות של ההמשכיות והרציפות של זרימת ידע מדור לדור. המורה מייצג את הלמידה הנצברת בתחומו והמסורת שהוא חלק ממנה.

קונטקט-אימפרוביזציה היא ז`אנר צעיר של מחול, שהתפתח בעיקר בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים כחלק מהמחול הפוסט-מודרני, או מה שמכונה "המחול החדש". מחול זה מתאפיין, בין השאר, בערעור של צורות מסורתיות קודמות ובבדיקה וחקירה מחודשת של הגוף ושל התנועה והמחול כאמנות-מופע וכאירוע חברתי וקהילתי. יחד עם החידושים שהז`אנר מציע, חשוב לראות שעצם הגישה לאמנות המחול (ולאמנות בכלל) מעמדה של חקירה, בדיקה, שלילה של הקיים וחתירה אל הלא-נודע אין בה חדש, והיא אפיינה את היוצרים והחלוצים הגדולים של המחול מימי איזדורה דאנקן, דרך רודולף לאבאן ומרי וויגמן ועד מרס קאנינגהם והשפעותיו על היוצרים בני זמננו:

איזדורה דאנקן הובילה עמדה של התרחקות מהקונוונציות הנוקשות של מחול הבלט שאפיין את תקופתה. לאבאן התבונן וחקר תנועה כמושא מחקרי כשלעצמו, וכדרך לאפשר למאסות גדולות של משתתפים שאינם רקדנים מקצועיים להשתתף באירועים המוניים של מחול. וויגמן המשיכה במסורת של חקירה תנועתית והבעתית ותרמה לניתוק המחול מהתלות שלו במוסיקה המלווה. מרס קאנינגהם, כאחד המבשרים של המחול בן זמננו, הפך את תהליך היצירה למערך של חידות ואתגרים שנועדו לשבש את הדפוסים השגורים של היוצר ולאפשר גישות חדשות ליצירת תנועה. (Morrison 1979) קאנינגהם העמיד את הסטודיו שלו לרשות סדנאות קומפוזיציה שמתוכן צמחו רבים מהניסויים הפוסט-מודרניים במחול.(Morgenroth 1987)

קונטקט-אימפרוביזציה הפשיט מהמחול את רוב הקונוונציות שלו. הריקוד הועמד על תנועה אורגנית וטבעית הנענית לחוקי הטבע ולביו-מכאניקה של הגוף הנע. הוא יצא מאולמות המופעים אל חללים אלטרנטיביים והופץ בין רקדנים שברובם אינם רואים את עצמם כרקדנים מקצועיים. הריקוד התרחק מכל הקשר מוסדי והעלה אינספור שאלות לגבי הגבולות שלו כמחול, כאמנות מופע, כספורט, כמסגרת לתהליכי התפתחות אישית תנועתית ורגשית או כמחול חברתי וקהילתי. השאלות אמנם נוקבות, אך הן אינן חדשות. שאלות מעין אלו מופיעות מחדש בתהליכי ההתפתחות של כל אמנות.
הוראה של מסורת אמנותית היא גם עיון בדרכים שבהן המסורת שללה, בחנה באופן ביקורתי ולעיתים הרסה את מה שקדם לה (שרפשטיין 2006). במסגרת מסורות המחול, הוראת קונטקט-אימפרוביזציה היא עיסוק במחול הנחשב לשולי, יחסית לזרמים המרכזיים במחול בן זמננו, ויחד עם זאת היא שייכת למסורת המזמינה את הרוקד לבחון מחדש את גישותיו לגופו, לתנועה ולמחול.

העמקת המודעות, ההבנה והנוכחות בגוף הנע

אנחנו משתתפים בתרבות שנוטה להפריד ולפצל בין גוף ונפש, בין החוויה של "עצמי" לבין "גופי". בתרבות זו אנחנו רואים עצמנו לעיתים באופן מנוכר כ"משתמשים" בגוף של עצמנו כאובייקט, יותר מאשר כנוכחים בגוף כחוויה הוליסטית של האדם השלם.
עיסוק במחול, כל מחול, מדגיש ומבליט את הנוכחות בגוף החי, ובמימד הפיזי של התנועה (Fraleigh 1987). באמנויות הלחימה ידועה ההבחנה בין "הטכניקות החיצוניות" הפיזיות כמו כוח, גמישות ויכולות הביצוע למיניהן, לבין "הטכניקות הפנימיות" המנטאליות כמו מיקוד, נחישות, או שקט פנימי. גם במחול אנו מלמדים מיומנויות טכניות "חיצוניות" יחד עם איכויות יותר מנטאליות או פנימיות. המודעות לגוף, ההבנה המעמיקה של תנועה והנוכחות המלאה בתנועה הן חלק מהאיכויות שאנו נוטים להדגיש כמורים למחול, ובודאי כמורי מורים למחול. מבחינתנו, התנועה אינה קיימת לכשעצמה אלא זורמת בגוף כשלמות אחת יחד עם תהליך של זרימה תודעתית, מודעת ובעלת כוונה ברורה, ההופכת אותה מהתנהגות פיזית סתמית לתנועת ריקוד בעלת משמעות, המבטאת נוכחות אישית חיה ושלמה.

העיסוק בקונטקט-אימפרוביזציה, כאמנות מחול חוקרת, מדגיש את ההתבוננות וההתעמקות בתנועה, החוקיות הטבעית הפועלת בה ומתוכה והאפשרויות הגלומות בה.
החקירה של המודעות לתנועה יכולה לכלול תחומים שונים ומגוונים:

•מודעות לאיכויות הפיזיות של הגוף עצמו: גישה התנסותית ללימוד וחקירה אנטומית. לימוד של תורת התנועה מנקודת ראות קינסיולוגית, או מבחינת התפתחות מוטורית, או מתוך האיכויות של מערכות גופניות שונות כשלד, נוזלים, איברים פנימיים ועוד.

•מודעות לאיכויות של תנועה: למשל האפשרויות האינסופיות שבמשען, העברת משקל הדדית, תנופה, תנע ותנע-סיבובי, מסלולים ספיראליים, ריכוך של מגע עם האדמה בנפילות וגלגולים. ההמשגה של האיכויות השונות והעיסוק המודע והמכוון בהן מחדדים ומעמיקים את הבנת התנועה.

•מודעות לאיכויות של דיאלוג בתנועה: הקשבה, רגישות, היענות ושליטה, הדדיות ושיתוף, קבלה ונתינה, הצעות והזמנות, נטילת יוזמה והתמודדות עם אי-ודאות. מעבדה החוקרת ובודקת בישירות רבה את מלוא מינעד האפשרויות של יחסים אנושיים בתנועה.

•היבטים אמנותיים של מופע באימפרוביזציה: היכולת ליצור קומפוזיציה בזמן אמיתי, הבהרה של תבניות ושל יחסי מופיעים וקהל, שאלות צורניות ואסתטיות, האתגר של שיתופי פעולה אמנותיים עם מדיות אחרות כמוסיקה מוקלטת או חיה, קול, סיפור, עיצוב, וידיאו... האתגר של ריקוד בסביבות שונות (ברחוב, ברכבת, בטבע) בתרבויות שונות ועם אוכלוסיות שונות כמו ילדים והורים, עיוורים, נכים, או קשישים (Lepkoff & Paxton 2004).

חקירות אלו מתקיימות מתוך העמדה החוקרת והסקרנית של הרוקד הנוכח באופן מלא בגופו ופתוח לחקירה מתמשכת. החקירה היא של האפשרויות הגלומות בתנועה מתוך העמקה של מודעות, בהירות של כוונות, הבנה חושית וחוויתית של המתרחש מרגע לרגע (Pallant 2006). "הטכניקות הפנימיות" תומכות ומזינות את "הטכניקות החיצוניות".

שכלול יכולת הביצוע האישית בתנועה

כנראה שזו הסיבה העיקרית לאדם לקחת שיעור מחול כלשהו: הרצון לשכלל את יכולתו התנועתית במסגרת הז`אנר שהוא לומד. לעיתים השיעור ייחשב לחימום (כמו שיעור הבלט שלפני חזרות בלהקה מקצועית), לשמירה על כושר (כפי שיעידו שיעורי המחול למבוגרים או לאנשי מקצוע) או שייחשב כלמידת סגנון לשמה. בכל מקרה, כמורים למחול נציע לתלמידינו, בכל גישה או רמה, מסגרת המאפשרת להם לקדם את יכולותיהם התנועתיות ולשפר את הטכניקה הספציפית בה הם מעוניינים. במידה רבה, כל לימוד מעשי של תחום מחול כלשהו כולל למידה של מערכת מיומנויות שאנו מכנים אותה "טכניקה". לעיתים המונח "טכניקה" מזוהה עם הסגנון הספציפי או הז`אנר של המחול בו מדובר (למשל "טכניקת גראהם" במחול מודרני או "טכניקת לואיג`י" במחול ג`אז) ולעיתים מדובר במיומנות או מקצועיות לשמה ("יש לה טכניקה טובה" כביקורת על רקדנית). מבחינה זו, כאשר אנחנו מלמדים מחול זה או אחר, אנחנו רואים עצמנו בדרך כלל כמורים לטכניקה מסוימת ומוגדרת.

האם ניתן להתייחס לקונטקט-אימפרוביזציה כסוג של "טכניקה"? האם צורת מחול זו היא מכלול של מיומנויות טכניות שניתן ללמדן, או שמדובר במשהו אחר? יש הטוענים שצורת-מחול זו אינה טכניקה או מערך של מיומנויות, אלה שדה של רגישויות וסקרנויות שמאפשר לאנשים שונים להיפגש בו לפי דרכם. מצד שני, אי אפשר להתכחש לסגנון המובחן והמובהק של המחול הזה, ולכך שקיים מגוון נרחב של מיומנויות התומכות בריקוד. מצד אחד ירשימו אותנו יכולותיו של רקדן קונטקט-אימפרוביזציה אתלטי, אקרובאטי ווירטואוזי. מצד שני רקדן קונטקט-אימפרוביזציה היושב בכסא גלגלים ירגש אותנו לא פחות, למרות שאין ברשותו ה"טכניקות" של המחול.

ה"טכניקה" האישית של רקדן קונטקט-אימפרוביזציה עשויה לכלול יכולות ככוח, גמישות, יכולת להרפות ולרכך מפרקים, יכולת לפגוש את הרצפה ברכות ולהתגלגל או ליפול מבלי להיפגע, יעילות וחסכוניות תנועתית המתבססת על ארגון השלד תוך כדי תנועה, בהירות של החזקת עמוד השדרה וקשר ברור בין ראש לזנב, הבנה של תנועה מתוך מרכז הגוף והובלה ברורה של מרכז הכובד, מיומנות בתנועה ספיראלית תוך הארכה של קצוות הגוף ומעל לכל, היכולת להקשיב ולהתייחס לגופו של הפרטנר תוך כדי תנועה. בנוסף לכך רקדני קונטקט-אימפרוביזציה מפתחים לעצמם רפרטואר של נפילות, גלגולים, צורות תמיכה, מתן וקבלת משען, העברות-משקל והרמות שונות המכונות על ידם "תעופה" (Lepkoff 1979).

רקדן מיומן יידע גם לוותר על מיומנויות אלו לטובת הקשבה פשוטה לפרטנר, ולטובת שיתוף פעולה שאין בו בהכרח ברק טכני. הוא יפתח יכולות פשוטות ויחד עם זאת ווירטואוזיות כמו היכולת להיות נוכח עם הפרטנר באופן מלא, להיענות לו, להשתנות לקראתו, להקשיב לו וללמוד ממנו. היכולת לקרוא את תנועתו של האחר, לזהות את מרכז הכובד, את קווי הזרימה הארכיטקטוניים של השלד, את כיוון ועוצמת התנופה אלו הן אחדות מרגישויותיו של הרקדן בקונטקט-אימפרוביזציה, ועל בסיסן נבנה הריקוד (Novack 1990, Pallant 2006).

חיזוק היכולת להביע ולתקשר דרך תנועה ומחול, ביצירה ובביצוע

לא תמיד אנחנו מלמדים מחול כאמנות טהורה, כאמנות-לשם-אמנות. למחול יש הקשרים נוספים, תרבותיים ופוליטיים. לעיתים נלמד מחול כפעילות גופנית במסגרת מכוני כושר ומרכזי עיצוב וחיטוב. לעיתים נשרת תהליכי סוציאליזציה לתפקיד המגדרי ונלמד, לדוגמא, ילדות להיות תמירות, יפות, צייתניות ושתקניות. לעיתים נלמד מחול כעיסוק חברתי וקהילתי ואחדים מאיתנו יעסקו במחול גם מהצד הטיפולי (Novack 1990).

אבל, כשאנחנו מלמדים מחול כאמנות, אנו מלמדים גם לקראת אפשרויות של הבעה ושל תקשורת. הפן ההבעתי והיצירתי של מחול מודגש במיוחד בשלבים הראשונים של למידת מחול בגיל צעיר, בשיעורי "טרום-בלט" ומחול יצירתי. בהמשך יודגש הצד ההישגי והטכני של המחול. בסופו של תהליך ההתמקצעות במחול הדגש יחזור להבעתיות ולתקשורתיות של אמנות המחול בשלבים של הופעה בפני קהל או בתהליכי יצירה. אנחנו מעודדים את הרקדן הבוגר למצוא את סגנונו הייחודי כמבצע וכיוצר ומתגמלים מקוריות ואיכות אישית.

הפן היצירתי וההבעתי של המחול הוא הפן המסתורי, הנוגע בתחומים של השראה, כריזמה וכשרון. האם אנחנו יכולים ללמד הבעה? האם אנו מלמדים לתקשר דרך מחול? בעקיפין אין ספק שלימודי המחול מאפשרים לפתח ולחזק איכויות אלו, במיוחד אם כמורים למחול אנו נמנעים מלדכא אותן. אני מניח שעיקר הלמידה בתחומים אלו אינו בהכרח משהו שאנחנו מלמדים, אלא מסגרות של תמיכה המאפשרות לתלמידים לתרגל, לבחון ולהתנסות על רקע התמיכה של הקבוצה ושל המורים.
קונטקט-אימפרוביזציה התפתחה כצורת-מחול החוקרת את התנועה עצמה, ופחות כמחול המנסה להביע משהו מעבר לתנועה הטהורה כשלעצמה. הז`רגון של הקונטקט יכלול ביטויים העוסקים בתנועה בצורה עניינית כמו "מסלול של נקודת-מגע-מתגלגלת", "העברת משקל", "משענים", "מדפים", "מסלולי נחיתה". בשיעורים "אורתודוקסיים" של קונטקט-אימפרוביזציה העיסוק בנושאים אקספרסיביים או רגשיים יהיה משני, אם בכלל יקבל מקום.

יחד עם זאת, החוויה של הריקוד הזה עשויה להיות רגשית והבעתית. במחול יכולות להופיע גם איכויות של דמיון, או הומור, או פראות, או חושניות וכו`. כמובן, התקשורתיות שבין הרקדנים היא לב העניין. יחד עם המסורת העניינית, הפיזית והחקירתית של המחול, המפגש האנושי הפשוט שבין הרוקדים מעלה שפע של תכנים הבעתיים אל פני השטח של הריקוד. במידה ואנו בוחרים, כמורים, לתת מרחב גם לחקירה של איכויות אקספרסיביות ותקשורתיות של צורת מחול זו, אנו פותחים כר נרחב של אפשרויות ללמידה ולהתנסות. הקבוצה הלומדת והמתנסה מהווה את השדה בו ההבעה היצירתית והתקשורת הבינאישית עשויות לצאת לאור ולפרוח (ברקן 2003).

עידוד לכוחה של הקבוצה/הכיתה לתמוך וללמד זה את זה

אחת האשליות שלנו כמורים למחול, היא האשליה שאנחנו היחידים שמלמדים בשיעור. אנחנו רוצים להוות מודל לחיקוי תנועתי, ואנחנו לכאורה אלו שמחזיקים בידע המונחל לתלמידים במהלך השיעור. בפועל התמונה כמובן מורכבת יותר. חלק משמעותי מהלמידה בשיעורי המחול נעשה מתוך הדינאמיקה הפנימית שבין התלמידים לבין עצמם. הם מחקים זה את זה, לומדים זה מזה ולעתים תומכים או מגבילים, מעודדים או מדכאים זה את זה. הדינאמיקה הזו קיימת בשיעורי טכניקה הישגיים ותחרותיים, ובולטת גם בשיעורים הנוגעים באימפרוביזציה ויצירה, בהם השיעור עצמו מעודד אינטראקציה ותהליכי משוב בין התלמידים.

כשאנחנו מלמדים מחול, ואיננו שוגים באשליה שתלמידינו לומדים רק מאיתנו, אנו מעודדים אווירה של תמיכה וקבלה בשיעורים. אווירה זו מאפשרת לתלמידים מרחב שאינו משתק, שמזמין הרפתקנות ולקיחת סיכונים אמנותיים וחברתיים, שנותן רשות לרקדן להופיע במלואו אל מול הקבוצה (ברינסון 1993, נהרין 2000).

בשיעורי קונטקט אימפרוביזציה המורה הינו דמות פחות ופחות מרכזית ככל שהתלמידים צוברים יותר בטחון ומיומנות בתנועה. אידיאלית, המורה יספק נושאים ותבניות לחקירה ויניח לתלמידים לנפשם, לסקרנותם ולחקירותיהם. הלמידה נשענת על החוויה של הרוקד, שבה אין למורה יד ורגל. זהו שיעור מחול שדורש מהמשתתף בו מידה רבה של עצמאות ואחריות, או בלשון אחרת: בגרות. כאשר התלמידים אכן מממשים את בגרותם בשיעור, הם פחות תלויים בלמידתם במורה, ויותר זה בזה. המחול מטבעו מזמן מפגשים עשירים, מורכבים, לפעמים קשים ומאתגרים עבור המשתתפים. האינטימיות הנוצרת בין הרוקדים לפעמים קשה מנשוא, ולעיתים מלהיבה ומחזקת. האווירה הנוצרת בין התלמידים לבין עצמם תקבע עד כמה השיעור יוכל להיות שדה של רשות ואפשרויות פתוחות. בקדמת הבמה הלימודית נשארים התלמידים עצמם, האווירה בכיתה, הסקרנות, הפתיחות ואהבת התנועה. המורה יותר ויותר נעלם, נמוג אל הרקע, ובכך תומך באופן בו תלמידיו מלמדים את עצמם ואחד את השני (Paxton 1976).

אהבת המחול
איך אפשר ללמד אהבה? כמובן שאי-אפשר. אפשר פשוט לאהוב, ואולי יש מי שיידבק באהבה זו. העיסוק של המורה במחול כעניין אהוב, כשכלול מיומנות וכחקירה שלעולם לא מסתיימת, מהווה דגם של התמסרות לתחום אמנות. התלמידים שלנו מגיעים בדרך כלל לעיסוק במחול מתוך אהבה ועניין. גם עבורם וגם עבורנו העיסוק האינטנסיבי במחול והכנסתו למסגרות מחייבות ותובעניות מאתגר ושוחק לפעמים את המוטיבציה הראשונית, האוהבת והמתעניינת. האופן שבו אנחנו כמורים מתחזקים את אהבת המחול הוא חלק מהדקויות והמסתורין שבהוראה.

קונטקט-אימפרוביזציה, כתחום מחול שמדגיש חקירה וגילוי עצמאי יותר מאשר מיומנויות ביצוע, תלוי במידה רבה בדוגמא שמייצג המורה, בעניין שלו, ביכולתו לחקור, בסקרנותו ובפתיחות שלו בעיסוקו במחול (Paxton 1997).

הוראת קונטקט-אימפרוביזציה כוללת בתוכה, באופן סמוי או גלוי, התייחסות למגוון עשיר ורחב של כישורי חיים משמעותיים (Nachmanovitch 1990) כמו פתיחות וסגירות, תעוזה ופחדים, שליטה והוויתור עליה, כנות או חבישת מסיכות, אינטימיות והרתיעה ממנה, סובלנות לאי-וודאות או צורך לדעת ולהבין, אחווה וקירבה לעומת התנכרות ודחייה, שיתוף פעולה לעומת שתלטנות או מניפולטיביות, סובלנות לשונה או תביעה לאחידות, אחריות אישית או תלות באחר, אמונה בעוצמה אישית או ביטול והקטנה עצמית. מעל לכל, קונטקט-אימפרוביזציה מרגילה את הרוקד לפגוש את המציאות באופן חושי וחוויתי, מתוך נוכחות מלאה בגוף וברגע הזה, כאן ועכשיו (Pallant 2006).

קונטקט-אימפרוביזציה (בדומה לעיסוק בצורות מחול ואמנות אחרות) מפגישה את הרוקד עם אתגרים רגשיים וערכיים סמויים בנוסף לאתגרים התנועתיים איתם הוא מתמודד בגלוי. בדומה למערכות ערכיות ורגשיות מורכבות אחרות, ניתן לראות בלמידת הריקוד את האמביוולנטיות הבסיסית שבין אהבה לפחד. אהבת החיים, האדם, התנועה והפחד מהם. האם ניתן ללמד אהבה? בודאי שלא. אבל הקבלה וההבנה של הפחדים, החששות וההימנעויות הכרוכות בלמידה מאפשרת, אולי, מרחב נינוח יחסית, שמאפשר לתלמיד, עם הזמן, להסתכן ולנסות ליהנות ולאהוב את הריקוד ואת עצמו בריקוד.

לסיכום, אני מאמין שכשאנחנו מלמדים ריקוד אנחנו משחזרים חלק מהדרך האישית שעברנו בלמידת מחול ובעיסוק בו. אנחנו משתפים את התלמידים בידע ובניסיון שלנו אבל גם בהתלבטויות הסמויות שלנו, בתהיות, בסקרנות ובאופני החקירה שפיתחנו. אנחנו מייצגים זווית אישית ומקווים שדרכה התלמידים שלנו יוכלו להציץ, לפי דרכם, לעולם שאותו יחקרו ובו יעמיקו בדרכיהם שלהם.

הוראת קונטקט-אימפרוביזציה תפגיש את הלומדים עם יכולתם ועם הקשיים שלהם להיות נוכחים באופן מלא בגופם ולהיות נוכחים באופן חושי וחוויתי ברגע הריקוד. ההוראה תיצור מפגש בין הלומדים בכיתה ותאפשר להם להתנסות במגוון של אינטראקציות פיזיות ודיאלוגים בתנועה. במקרה הטוב, ההוראה תתמוך בסקרנות, בגילוי ובהתלהבות של יצירה משותפת. יחד עם זאת ההוראה תאפשר לתלמידים שונים לברור מה רלוונטי עבורם, ולדחות את המיותר לאחר בדיקה והתנסות. חלקם יישארו עם מיומנויות אחדות, אחרים עם עקרונות וגירויים ליצירה, אחרים עם היכרות עם ז`אנר לא מוכר ואחדים עם עניין אמנותי ומקצועי מעמיק בתחום זה. עלינו כמורים מוטלת האחריות לבדוק שוב ושוב מה אנחנו מלמדים. ומה תלמידינו לומדים? התשובה לשאלה זו נתונה בידיהם בלבד.

אריה בורשטיין הפיזיות והעינייניות של צורת מחול דיאלוגית זו מאפשרות
מרחב בטוח יחסית, פתוח ומשועשע לבדיקה עצמית, לפתיחות כלפי
אי-וודאות ולסקרנות לרבדים שונים של הקשבה הדדית, מגע וקשר.
אין צורך בניסיון קודם במחול בכדי לחוות ולרקוד קונטקט-אימפרוביזציה.

כל הרשימות של אריה בורשטיין:

Butoh and Contact-Improvisation

Butoh and Contact-Improvisation

Butoh, Contact-Improvisation and what`s in-between» מאת Arye Bursztyn

05/07/2015
Butoh and Contact-Improvisation

Butoh and Contact-Improvisation

» מאת Arye Bursztyn

בוטו, קונטקט, ומה שביניהם

בוטו, קונטקט, ומה שביניהם

בוטו, קונטקט, ומה שביניהם» מאת אריה בורשטיין

15/06/2015
בוטו, קונטקט, ומה שביניהם

בוטו, קונטקט, ומה שביניהם

» מאת אריה בורשטיין

תיאטרון פלייבק ותנועה איטואיטיבית

תיאטרון פלייבק ותנועה איטואיטיבית

תיאטרון פלייבק הוא תיאטרון אימפרוביזציה אשר בו משקפים השחקנים סיפורי חיים של הקהל. במופע של קבוצת פלייבק מקצועית הקהל ביציע והשחקנים על הבמה.» מאת נטע בלאט

15/09/2008

כל הפעילויות של אריה בורשטיין:

טיפול גשטלט גופנפש, Body Process

טיפול גשטלט גופנפש, Body Process

טיפול גשטלט גופנפש,

טיפול גשטלט הוא טיפול המדגיש את החוויה של ה"כאן ועכשיו". כטיפול גופנפש הוליסטי הוא מאחד עבודה מילולית, פיזית, תנועתית אנרגטית בהתאם לצרכי המטופל.» עם אריה בורשטין

רביעי-חמישי
טיפול גשטלט גופנפש, Body Process

טיפול גשטלט גופנפש,

עם: אריה בורשטין

מתי: רביעי-חמישי  | 

קונטקט בהנחיית אריה בורשטיין

קונטקט בהנחיית אריה בורשטיין

קונטאקט בהנחיית אריה

קונטאקט הוא ריקוד של הקשבה, סקרנות, שיתוף-פעולה, אמון, כבוד הדדי וסיכון. מוזמנים להכיר את הגוף באופן סקרני, חוקר ומסתכן, לבוא מתוך נכונות להשתעשע בתנועה ולהקשיב לעצמי ולזולת.» עם אריה בורשטין

רביעי
קונטקט בהנחיית אריה בורשטיין

קונטאקט בהנחיית אריה

עם: אריה בורשטין

מתי: רביעי  | 20:00

שתפו חברים