לפרטים

תודה שנרשמת לקבלת דיוור מ-bodyways.
אירועי השבוע, שיעורים ומפגשים חדשים, טיפים, כתבות ומאמרים, הטבות ומבצעים אליך בימי רביעי ישירות לתיבה.

לשינוי הגדרות דיוור עדכנו פרטים כאן »

״תלויים מהאדמה״ – מחשבות על האדם העומד



במאמר זה אנסה להסביר את הדימוי המרכזי בו אני משתמש בכדי להסביר את העמידה על פי הבנתי.

כאשר שוכבים על הרצפה יש לגוף תמיכה מלאה ואין לו לאן ליפול. מרגע ההזדקפות- מתחיל הפלא: כיצד ניתן לעמוד מבלי ליפול?
ישנו עניין של איזונים – בכך אין ספק, אבל העובדה שממנה אסור להתעלם זה שהאיזונים הם ביחס לכפות הרגליים הדורכות על הרצפה. האיזונים הם לא באוויר ולא בחלל ריק. אם יצנח מישהו ממטוס ללא מצנח וינסה לשמור על הגו זקוף באמצעות השרירים זוקפי הגב, יהיה הדבר חסר משמעות. השימוש בשרירי היציבה הוא ביחס לכפות הרגליים. ביחס לכוח חיצוני המופעל על הגוף. אם האדם לא ידרוך על האדמה –הוא יפול קדימה או אחורה.
כאשר מתכופפים מעט לפנים -ולא נועלים את הברכיים אזי ניתן לראות שהגוף אמור בעצם ליפול קדימה. מדוע איננו נופל? הסיבה היא כי הינו "תלוי מהאדמה"- תלוי מכפות הרגליים. המשקל שיורד לתוך האדמה והכוח הנגדי העולה ממנה יוצרים כוח המחזיק את הגוף כולו. זהו הפלא של האדם העומד על שתיים.
אולם בכל זאת כאשר מתכופפים לפנים או שולחים שתי ידיים כבדות קדימה, נדמה שצריך דבר מה נוסף לאיזון הגוף. מהיכן יגיע דבר נוסף זה? כל דבר חיצוני לנו שהגוף בא איתו במגע, מתפקד כמו אדמה ומייצב אותו.
כאשר נוסעים באוטובוס ומחזיקים במתלה- ישנן שתי נקודות מגע המאזנות את הגוף. וכן כשנשענים על מישהו וכו`. מכיוון שאין אפשרות להחזיק כל הזמן בדבר מה חיצוני, האדם יוצר את התחושה הזו בעזרת הגוף: התחושה הקרובה לכך היא כאשר עומדים על כפות הרגליים (נקודת מגע אחת בלבד) אך כדי לשפר את היציבות נועלים את אחד מאברי או ממפרקי הגוף- ברכיים, צוואר, חזה. הדבר נותן תחושה של אדמה נוספת- של איזון משופר.
נעילת הברכיים אכן מייצבת את הגוף. זה מעין ""טריק" המשפר את היציבות. במצב של נעילת איברים זו הסיבה שהגוף איננו נופל. אך האם זה הפיתרון? האם הטבע לא יצר לאדם מערכת איזונים משוכללת יותר מקיפאון, מתח ונעילת איברים? אכן כן! בגוף ישנה מערכת איזונים משוכללת. המערכת פועלת בצורה אופטימאלית כאשר משתמשים בגוף בצורה נכונה. היציבות משתפרת רק כאשר נשמרת תנועתיות במפרקים – בעיקר בברכיים. הברכיים הם אכן קרובות לאדמה- ודווקא בהן ניתן לחוש את האדמה טוב יותר.

האגן הוא אדמה
דבר נוסף המסייע לאיזון וליציבה נכונה הוא האגן. האגן הינו פלא בפני עצמו מפני שהוא מתפקד מעט כ"אדמה" מבלי שהוא בא במגע עם דבר. האגן צריך להיות ממוקם נמוך ככל האפשר ביציבה והליכה נכונה. כאשר הוא ממוקם נמוך ומגולגל מעט לאחור, הרי שהוא מתפקד באמת כ"אגן". הוא כבד, מרכזי, שואף לאדמה מצד אחד, ומצד שני – ממנו יוצאים המתנים והגב המתארכים כלפי מעלה. כאשר בוחנים את גוף האדם, ניתן לראות כי כל מפרק מניע את המפרק הקל ממנו – הכתף מניעה את המרפק שמניע את פרק כף היד, הירך מניעה את הברך שמניעה את הקרסול. בכדי להבהיר את המקום אליו אני חותר, אומר כי כל איבר וכל מפרק "תלוי" מן המפרק הקרוב ממנו למרכז הגוף. האגן אינו חלק משרשרת איברים באופן מובהק, אך יש לו "מעמד" גבוה מכל "ראש שרשרת איברים": הוא תחילתה של כל תנועה- כל תנועה מתחילה מהאגן, והגוף כולו יכול להסתובב כתוצאה מתזוזה באגן. בגלל הדומיננטיות של האגן מבחינת הכובד והגודל של המפרק הזה, ובגלל שהוא עצמו הינו מרכז הגוף, ניתן לומר שכל איברי הגוף יוצאים מהאגן ובעצם תלויים מהאגן. האגן יכול להוות תחליף לכל תחליפי האדמה שאנו משתמשים בם לאיזון: נעילת המפרקים, קביעת המבט ועוד. ההבדל הוא שהפעולה המתבצעת באגן היא פשוטה יחסית, ואיננה מעוותת את פעילות הגוף, אלא משפרת אותה: גלגול האגן לאחור (PPT), תוך כדי הרמת הצד הקדמי שלו ועזיבת צידו האחורי, הופכים את האגן ל"אדמה"- נדבך נוסף המאזן את הגוף ומארגן את התנועה ביחס לאדמה.

נדב בנתור נדב בנתור, מורה לתנועה ואימפרוביזציה. מטפל בבעיות יציבה.

כל הרשימות של נדב בנתור:

על תנועה וטאואיזם

על תנועה וטאואיזם

השכם בבוקר, כשאני הולך לי על קו החוף, אני מתבונן באנשים החולפים על פני בצעדות הבוקר שלהם. לפעמים אני בודק האם הם משאירים עקבות על החול הקשה, ואיזה סוג של עקבות.בספר הטאו כתוב: "אל תשאיר שבילים לאחרים שיעקבו אחריך".ברצוני לבדוק, האם יש» מאת נדב בנתור

על תנועה וטאואיזם

על תנועה וטאואיזם

» מאת נדב בנתור

למה "ללמוד" תנועה?

למה "ללמוד" תנוע

מדוע יש צורך ללמד תנועה? הרי אנו נעים באופן טבעי. הולכים ברחוב, שוטפים כלים, סוחבים. חיינו מורכבים מתנועה. הצורך קיים מפני שהאדם, בתהליך בו נעמד על שתי רגליים והתרחק מן האדמה חוה שבר גדול.» מאת נדב בנתור

למה "ללמוד" תנועה?

למה "ללמוד" תנועה?

» מאת נדב בנתור

שתפו חברים