לפרטים

תודה שנרשמת לקבלת דיוור מ-bodyways.
אירועי השבוע, שיעורים ומפגשים חדשים, טיפים, כתבות ומאמרים, הטבות ומבצעים אליך בימי רביעי ישירות לתיבה.

לשינוי הגדרות דיוור עדכנו פרטים כאן »

קונטקט אימפרוביזציה וקהילה



מחשבות בעקבות פסטיבל קונטקט בספרד על הקשר בין קונטקט למובן רחב יותר של קהילתיות.

ברצוני להעלות על הכתב מחשבות שחלפו בראשי בעקבות החוויה של השתתפות בפסטיבל הקונטקט בברצלונה .
הפסטיבל התקיים במשך שבוע ימים בעיירה קרדדאו (cardedu) שליד ברצלונה.
קשה לסכם במילים חוויה משמעותית כל כך שמשאירה חותם חזק על הגוף והנפש. התחושה החזקה ביותר הייתה תחושה מאוד חזקה של ביחד עם המסגרת והארוחות המשותפות והפתיחות האופיינית של אנשים הבאים לאירוע שכזה.
הפסטיבל הוגבל לפחות מ-60 וזה מאוד תרם ליצירת האווירה האינטימית. המורים הגיעו ברובם עם המשפחות שלהם וחלקם עם ילדים שהיו שותפים פעילים בפסטיבל. היו הפסקות ארוכות בין השיעורים כך שהיו הזדמנויות רבות ליצור קשר, לשוחח, לדבר על דברים שקרו בג`אם של הערב לפני וכדומה. באופן כזה חשתי שהריקוד והעיסוק בקונטקט נעשה מתוך תחושה של קהילה, זה הרגיש הרבה יותר נינוח ועזר לי להתקדם לפסגות שלא דרכתי בהם עד היום.
חוויתי בפסטיבל את הקונטקט כדבר שסביבו יכולה להיווצר קהילה ולא רק כתחום עניין, אומנות או תרגול משותף. התחושה הזו הייתה בשבילי טבעית הרבה יותר מאשר תחושת התלישות הבסיסית שאני חווה בחיי היום-יום בתל-אביב. תחושה זו החזירה אותי לתחושות דומות שחוויתי כמי שחונך בחינוך דתי ובילה זמן לא מועט במסגרת של ישיבה. דברים כמו אוכל משותף, לינה משותפת, מסגרת, למידה, מורים ועבודה בזוגות מתחו אצלי קו ברור בין החוויות השונות כל כך, אך גם דומות במובנים רבים.

אני רוצה לציין כמה נקודות שקושרות בין קונטקט לתחושה קהילתית:
ראשית, העיסוק בקונטקט במהלך שיעור והלמידה יש בהם עיסוק במופשט. למרות שהריקוד מתעסק עם הגוף הקונקרטי ההתייחסות אל הכוחות הפועלים על הגוף הנגלים והנסתרים היא כמו לדבר מופשט. המופשט קשור מאוד למושג הקדושה במסורת וגם למילה פשוט. במונחים של ז`אק לאקאן יש כאן עבודה במישור הסמלי שאחרי זה מאפשרת חזרה לחוויה של הממשי. באופן כזה העיסוק "מבחוץ" במהלך השיעור מהווה דרך לחוויה "מפנים" שקוראת בדרך כלל במהלך הג`אם. אחת החוויות החזקות של שבוע אינטנסיבי שכזה שהיו לי היא ההפתעה שהרבה מהתרגילים שהתקשיתי בהם בשיעורים אני יכול אני מבצע בג`אם כל הזמן. המודעות למושגים ולכוחות השונים תוך כדי הריקוד אפשרה גם יכולת יצירתית תוך כדי הריקוד ובכך תחושה פנימית הרבה יותר חזקה. הקהילה הדתית למשל מושתתת על מושגים מופשטים כמו שבת ותפילה המאפשרים לפרטים לחוות חוויות של "קדושה". ללא החקירה ובירור המושגים לא ניתן לחדור לתוך החוויה לעומקה.
שנית, השאיפה המתמדת בקונטקט היא "אי-רצון". ברגע שאני לא רוצה לעשות כלום אז מתחיל הריקוד להיות מה שבאמת קורה לי באותו רגע וההקשבה היא מלאה. באחד השיעורים המורה דיבר בעיקר בספרדית ובזמן ששכבנו על הרצפה הוא סיפר סיפור שלם. לא הבנתי אף מילה אך בכל זאת האפקט על הגוף עבד וההקשבה לעצמי ולסביבה הפכה לעדינה יותר. נדמה לי שזה עובד בלי קשר למילים פשוט בגלל היכולת לקחת את הרצון לפעולה ממני ולשחרר לטובת האדם שמדבר. הקהילה יכולה לתפקד הרבה פעמים כהקלה על הפרט שיכול לשחרר לפעמים את הרצון שלו. הייתה תחושה במהלך הפסטיבל שהיה מאוד נוח לכולם שיש מסגרת מאוד ברורה והפרט היום בחברה עייף מאוד מהצורך לקחת אחריות כל הזמן.
שלישית, בקונטקט מרכזי מאוד החיבור לקרקע ולאדמה. הכלל הבסיסי הוא שכל פעולה שואבת את כוחה מנתינת המשקל לתוך האדמה. ככל שהשורשים גדלים האדם גדל. באופן כזה השייכות יוצרת עוצמה וגדילה והקשר לקהילתית ברור. השורשים קשורים אולי גם יותר לכבוד, ה"חיבוק" של הקונטקט הוא פחות חיבוק של אהבה ויותר חיבוק של כבוד.
רביעית, המקום המכיל של הקונטקט. יש משהו מאוד נוח בכך שאני יכול להביא לתוך ג`אם כל מצב רוח שבו אני נמצא. זה יכול להיות איטי ומדויק או מהיר וקולני או נגד כל החוקים או בעדם, אם אני מביא את עצמי וקשוב זה תמיד טוב. במהלך הפסטיבל נכנסתי לרקוד מתוך מצבים רגשיים שונים ובאנרגיות שונות ומדהים היה לראות איך בתוך כל מצב הגוף לבד מוצא מה שנכון לו ומה שהוא צריך. במובן זה הקונטקט יכול להיות ה"רחם" המכיל של הקהילה, שבו אני יכול להרגיש שייך בכל מצב.

מעל כל אלו, אני חושב שהכוח של הקהילה כמו הקהילה הדתית הוא בתחושת הקדושה והרוממות שהיא יוצרת, ולא רק בקשר החברי בין הפרטים. איך נוצרת תחושה זו? בחיי היום-יום אנו נוהגים להתעסק המון באני שלנו, בדימוי על עצמנו. ההתעסקות במופשט, בדבר מה שיש לו "הילה", מייצרת פתח חזרה לתוך התחושות הפנימיות הקדומות ומשחררות את העיסוק ב"אני". החוויות האידיאליות בקונטקט שיכולתי לחוות אותה לפרקים היא חוויה עוברית של ביטול ההפרדה בין מחשבה למעשה, תחושת אין זמן שבה מה שקורה באותו רגע הוא מה שקורה, אין החלטות, אין אני, רק תחושת כל-יכולות בתוך איזושהי אינטימיות עם הסביבה הפנימית והחיצונית. תחושת הנשגב הדתית מוחלפת אולי בתחושת הגוף המופשטת והנקייה.
אני חושב שיש בדברים הללו לפתוח מקום לקראת יצירתה של קהילה עתידית שהמרכז הרוחני שלה ייסוב סביב העיסוק המופשט בגוף כמו בקונטקט באל לא רק. נדמה לי שהיום לאחר התפוררות החברות השמרניות הדתיות של פעם יש צימאון רב ליצירתה של קהילה חדשה, למקום של שייכות, לקשר. הקונטקט בניגוד לחלקים רבים בניו-אייג` נוצר במערב, הוא איננו מייבא מושגים מהמזרח ולא אידיאולוגיות, ויכול אולי להוות דוגמא לאיזושהיא התחלה של תנועה חדשה בכיוונים אילו.
לסיום, למרות שמן הסתם לא ניתן לחיות באידיליה של פסטיבל קונטקט בחיי היום-יום באופן מתמיד, אני שואל כיצד ניתן במסגרת באי הפסטיבלים והג`אמים של קונטקט בארץ ליצור מסגרת יותר קהילתית ויותר תומכת שתרחיב את המרחב הנפשי של הקונטקט ותוכל להקל על תחושות הניכור והניתוק שהרבה פעמים חווים הרוקדים במעבר בין הג`אם לחיי היום-יום.

אביב שיין

שיתוף חברים

עם : אביב שיין