הגעתי לעולם עם סימן שאלה גדול חתום על מצחי, תלוי מעל ראשי, חרוט על לבי. אף פעם לא נגמר לי שלב הלמה הילדותי. אז כשלמדתי הילינג שאלתי למה לא לנוע את החזיונות? כשלמדתי צ`י קונג, שאלתי למה לא עושים עוד דברים עם האגן? כשלמדתי ריקוד בטן, שאלתי, אבל למה אני צריכה להתחפש לאישה ערבייה? כשירדתי לרצפה במתודה תרפויטית, שאלתי אבל למה לא מדברים על זה, על מה שזה עושה לי, ולה, ולך? כשלמדתי רפרטואר שאלתי אבל למה סימטריה, ביצוע אחיד ע"י הפרטים השונים ואסתטיקה כל הזמן, או בכלל? כשהתבוננתי בעכשווי שאלתי למה אין מקום לנשיות ומיניות? למה קפיצה וסיבוב נחשבים מחול ושמיניה באגן לא? כשלמדתי מהצועניות אז שאלתי אבל למה לא נולדתי צוענייה? באמת למה? מה כן נולדתי, ומה זה אומר עליי ועל מה שיש לי להגיד? בזמן האימון היומי, שאלתי, למה דווקא ככה? ומה יקרה אם תורידי את זה, תנקי ותזיזי הצידה, מה יישאר? ולמה את מחפשת בחוץ? ומה יקרה אם תפסיקי לנסות למצוא חן? את מסוגלת בכלל? ולמה רקדנית בטן צריכה להביע את אותה הבעה, לספר את אותו הסיפור? ומה הסיפור שלי? למה לא לספר אותו? ומה קורה לתנועה אם אני מספרת את מה שעובר עליי עכשיו? לאן היא נמתחת, מתמוססת, מתפרקת, נעלמת, התנועה? ולמי, למה היא בכלל שייכת? והאם זה עדיין נקרא ריקוד בטן? מה זה בכלל ריקוד בטן, אוסף תנועות או גישה? מה נותר אם אני מנקה את הגישה מתוכי? ולאן נעלמו הגבולות, איזה מין ריקוד זה? למה ככה חשופה?
למה לא?

ועד היום בסטודיו... אני נעה ושואלת, חוקרת ורוקדת, למה? ומה יקרה אם? ומי את עכשיו? ומהו הדבר שרוצה להישמע עכשיו? ומה את מסתירה? מה מגלה? איפה את ברגע זה? ומתוך סימני השאלה שמרחפים סביבי אני נעה במרחב של שקט שגדל עם השנים, כי כבר נעים ומקובל עלי ללכת בדרך הלא ידועה של לרקוד ולחקור. ולתת לנעליים האדומות לבחור באיזה צעדים וקצב ולאן. לא יכולה להגיע למסקנה אחת מוחלטת. לעצב את המוצר המוגמר. לתת תשובות. לארוז את זה בחבילות נוחות ומוכרות. אני נעה את ההשתנות וההתקלפות, מייצרת לעצמי חוקים ופורעת אותם, חודש בחודשו, יום ביומו.
זו הקללה שלי. זו הברכה שלי.
בדרך עלומה נשים התחברו לדרכי והן מצטרפות אל המחקרים הבלתי נדלים בסטודיו. של המחול והחיים ומה מן החיים מחלחל למחול ומה מן המחול זולג לחיים. אני בוחרת לחוות את החיים, על כל כליהם. ובחיים המלאים לא קיימת סטריליות של הפרדה. בין הסטודיו לסלון. בין הגשמה מקצועית לאימהות נוכחת. בין הופעה לשיעור. בין מורה לתלמידה. בין טבע לחלל סגור. בין יוצרת למעתיקה. בין מקצועי לאנושי.
כל רגע הוא הזדמנות לתהליך למידה, הוקרה, התגלות. אז איך אני מרחיבה את תודעת הגוף שלי בצורה כזו שבכל רגע אני ערה למתחולל, כי כל עוד אני חיה, לעולם לא פוסקת בגופי התנועה. היא לא מחכה לבמה, או לשקט מופתי, או לתנאים, זמן, רצפת עץ...
ובעיקר מה שהוביל את דרכי ועיצב אותה זה הפגישות העקביות של אימון יומיומי, חקירה ויצירה. אני מבלה שעות לבד בסטודיו. לקח לי שנים להבין שזו תופעה ייחודית, יש לה שם ומסתבר שיש עוד כמה מופרעים בעולם שלוקים בה. היא נקראת אוטודידקטיות. לקח עוד כמה שנים עד שלמדתי להתגאות בזה.

אז זו אני, כמה שאפשר במילים.
יוצרת, רקדנית, מורה. נעה עם החיים, מחוללת בין הסטודיו, לנשים, לסירים, לילדים.
וכן, גם יצרתי והופעתי בארץ ובחו"ל, לאורך השנים לימדתי בהמון מסגרות וגופים, תחת כל מיני כותרות. (גם הייתי רזה, שרירית ומחושלת, חייתי מסביב לשעון, עבדתי כמו משוגעת, הייתי אלכוהוליסטית, יצרתי הופעתי לימדתי ללא הפסקה והייתי שקועה כל כולי בתחת של עצמי.)
בעשר שנים האחרונות, במקביל לאימהות, התפתחה והתגבשה שיטת הלימוד שאני קוראת לה מחול.חיים. בהתאם לכך התלמידות שמגיעות אלי בתקופה זו, עוסקות בחייהן בתכנים כגון, שינויים של גוף, אימהות, נשיות, מיניות, הגשמה, סיפוק, קבלה, הבנה, איזון, יצירה, התפתחות אישית, ונשימה מורחבת בתוך כל אלו. תלמידות שמגיעות כדי ליצור קירבה אינטימית עם עצמן והתפתחות במסע שלהן על פני האדמה.
אני מנחה בשיטה זו קבוצות נשים וממשיכה לפתח וללמוד אותה בעצמי תוך כדי תנועה. דואגת תמיד להשאיר משבצות שבהן אני גם תלמידה. אז בתור הדיקן, ראש החוג והמרצה הראשית של משנתי, שולחת את עצמי להשתלמויות מכל סוג אפשרי.
אה כן, נשואה, אם לשני בנים ובת, חיה בהררית שבגליל. (חור)

מחול.חיים
כלי להרחבת מודעות.
שפה תנועתית הנובעת מריקוד נשים עתיק המובע בגישה עכשווית וכנה.
שיטת לימוד המתייחסת לאופן התנועה במרחב היומיומי גם כמקור השראה וגם כמרחב עבודה. אימון המביא להיזכרות בידע נשי קדום ותבונת גוף שורשית.