לדף מאמרים
חזרה לאתר


בגוף אני מבינה

מאת: אריאנה גוטמן
לתגובות אריאנה גוטמן

"מה זה לרקוד בשבילי, למה אני מוכרחה, לפחות פעם בשבוע. כמו להיות נאהבת, כמו לתת לכוח המשיכה לקחת, להכיר בו,להודות, להתמסר.
בתוך המרוץ הקודח של חיי שכולל לאחרונה הפנמה, החזקה, עיבוד ופירוק כאבם של אחרים אני מגלה אצלי לעיתים קרובות את הצורך פשוט להישמט, ליפול, לוותר, לתת למשהו חזק וסוחף יותר להכריע אותי, להיאסף.
ברגעים כאלה אני הולכת לרקוד.
האולם חשוך וחם.תיפוף עדין נשמע ברקע, בלב שלי פועם עדיין הקצב הסואן, ההומה של העיר. לוקח זמן להרגיש אם אפשר כבר להשיל את המעטה הרועש הזה ולהגיע או שיש עדיין צורך להסתתר, להיצמד לצורה כלשהי של ידיעה- מילה, מחשבה, תכנון או החלטה ולעמוד על המשמר.
משונה לדבר על זה, כי המקום שאני רוצה עכשיו לגעת בו, הוא הרגע שהגוף לוקח, הרגע בו פוסק שטף המילים ונפתחת אפשרות לשקט.אני יורדת למטה, מניחה את עצמי על הרצפה,לוקחת נשימה עמוקה עמוקה וממלאה את כל חדרי הלב.העיניים נעצמות והתיפוף נפסק. מוסיקה חדשה מתמקמת בחלל החדר. עם כל שאיפה מחלחלים לתוכי אט אט צלילים עדינים ורכים שממיסים ומרווחים את הצפיפות, הנוקשות והכובד שהתיישבו לי בתוך הגוף. עם כל נשיפה, עוד מחשבה, עוד ידיעה, עוד זיכרון ועוד החלטה, מוצאים את הדרך החוצה, מתמוססים ונמוגים אל תוך האוויר ומתערבלים בין יתר הטרדות, התכנונים והדאגות ששוחררו זה עתה מכבלי הגוף של יתר הנוכחים.כולם נחלת העבר ולאט לאט מבינים זאת ומרפים. משהו חדש ממלא לי את הגוף, אויר חדש, מנגינה חדשה, אפשר להתחיל.
אצבעות הרגליים שלי מתעוררות ראשונות, מהדהדות את המקצב העדין והרך שמצטלצל לו ברקע, לאט ובהדרגתיות מצטרפים איברים נוספים שנחלצו מן העומס והקיפאון. משהו בפנים רוצה פשוט לזוז, לגלות את מרחביו, את החופש שלו, לגלות שהוא בשום פנים לא רק פונקציונאלי. לדבר. לא להגיד.לא למען שום דבר שהוא מחוץ לעצם הביטוי הזה עצמו, לעצם התשוקה להתנועע.
אם אני רוצה לתמצת, לתת את התמונה הכי קרוב,בהיר וממוקד- עיקר העניין הוא הקשבה, נקייה, מחוברת, מלאה, למה שנותן עכשיו את הטון בגוף. לא מבחוץ, לא מתוך שאלה- מי עכשיו רוצה לדבר כאן? אלא דווקא מתוך הישמטות, מתוך ויתור מוחלט על ידיעה.
כמו לפגוש מישהו ובבת אחת לדעת שאוהבים אותו, עם כל מה שבא,עם כל דעה או ביקורת, כי כוח עמוק וחזק יותר מכריח להיענות ולהמשיך, מגיח כמו מממד אחר, נמוך,ראשוני, לופת מבפנים בעוצמה ולא מאפשר היסחפות אבודה לתוך מערבולת זרמי התודעה.
בדיוק כך, כמו ההכרעה הסמויה, הבלתי מובנת של התאהבות- כאן אני נשארת ולא מעניין אותי כלום- נאמנות מוחלטת לגוף, למה שהוא רוצה עכשיו, באומץ, וללא היסוס. גלים, זרמים  קצרים,מה שבא אני שם, מנסה בעיקר לא להפריע.
הרצון שעולה הוא בדרך כלל למפגש. לאט ובזהירות אני מתחילה לצאת החוצה, להיות במגע. תחילה עם האוויר, שפוגש אותי בעצם כל הזמן, רק שלא תמיד אני נמצאת. נותנת לו עכשיו לגעת, מתמקמת על פני העור שלי, שוהה שם זמן מה, נושמת. ואז בעיניים עצומות, בעדינות גדולה, בגוף פתוח, סקרן ומגשש, יוצאת למפגש עם כל מה שסובב אותי בתוך המרחב החדש הזה. אצבעות, זרועות, קמטים,כתפיים,כל מה שאין לו שם עכשיו, מגע כריות כף הרגל על האדמה, הצמדות של שוק אל לחי, נשיקה בין גב לגב, בין אצבע לגומה, אפשר לנוח רגע על שקע מפתח הלב שלך? בוא, תן לראש להישמט לי לתוך היד...
משחקים רכים באים והולכים, של התמסרות והחזקה בו זמניים, כששום מצב לא הכרחי והכל מותר, אפשרי ומוכל בתוך מרחב ההרפיה. נפתח חלל גדול להקשבה, התבוננות ולמידה של דפוסי הזרימה והבלימה,הפתיחות והסגירות,של הגוף, הנפש והלב.התנועות האלה הגמישות והמתקשחות נוכחות תמיד, בכל מפגש אינטימי, אבל נפלה לחיקנו כעת ההזדמנות הנדירה להתוודע אליהן ואל עצמנו בתוך מרחב הביניים המוגן של הריקוד, בו אין הכרח לדעת, להכריע או לפעול רק חופש להיות, ומתוך כך,מעצמו, להיפתח ולהשתנות.
לפעמים אני לא מבינה, איך אפשר בכלל אחרת.