|
לדף מאמרים חזרה לאתר ידידות , חברות ומה שביניהן מאת: גדי קינן בוודאי נתקלתם כמוני לא פעם קוראים יקרים בשאלת מהות הידידות, בפרט זו שבין שני המינים. כאדם המוקיר גווני ביניים , אני, אישית, מעדיף להתבונן ולעקוב אחרי ידידות הנרקמת בזמן התהוותה ולא לכוונה באופן מלאכותי למטרת-על כלשהי. קשה לי לתקשר עם בני אדם, שמלכתחילה מגדירים את סוג הקשר ואת גבולותיו, ורק אחר-כך ניגשים להכרות. הגדרת הגבולות מראש חוסמת את התפתחות הקשר לכיוונים אפשריים אחרים ומגבילה אינטראקציה טבעית בין אנשים. אינני טוען בזאת, שכשאני פוגש אישה, אני מצפה ממנה, שתגיד לי מיד, שהיא מוכנה לשקול קשר חיים איתי, או לחילופין, שאני פרטנר מיני פוטנציאלי עבורה. אבל מאידך היא לא חייבת לשלול אפשרויות אלה מראש, ועדיין זה לא יגרום לי בהכרח לחשוב, שהיא מחייבת אותן עקב כך. בעיני אין כמו פתיחות, התבוננות עמוקה, ערנות, אינטראקציה טבעית, תקשורת בונה והשתחררות מקיבעונות כדי להזרים אנרגית חיים בריאה ויצירתית באנשים. ואכן די קשה לרובנו ליישם את אלה . ולמה? כי פתיחות, למשל, דורשת מאתנו מאמץ מתמיד ויום-יומי להעמיד את דעותינו ה"מגובשות" , הרגלינו ותפיסת עולמנו, שעה שעה במבחן המציאות המשתנה ובמבחן האנשים השונים הנקרים בדרכנו. לפי תפישתי שני בני-אדם הינם כשני יסודות כימיים היוצרים מולקולה חד-פעמית. היות שכל אחד מאיתנו הינו חד-פעמי, גם החיבור ביננו הינו כזה. הקושי ,אם-כן, הוא לזהות את הפוטנציאל הגלום במפגש חדש חד-פעמי, לאבחן את טיבו, חיובי אם שלילי, את עוצמת האנרגיה שבו, את אורך פתיל חייו ואת מידת התועלת ההדדית, שניתן להפיק ממנו. תהליך זה עשוי לקחת זמן והתבוננות פרטנית לגופו של מקרה הינה חיונית כדי לאבחן את האיכות המיוחדת לכל מפגש נתון... שימוש גורף ולא נכון בנסיון חיינו יהפוך את זה האחרון לחסרון ויהיה לנו לרועץ. לעתים בירור פוטנציאל בין שניים עשוי להמשך שנים רבות וילווה במהלכו במעין משא ומתן סמוי וגלוי, כשרק פרספקטיבה של זמן ומקום יצביעו לבסוף בבהירות על איכות החיבור המתבקשת. בנוסף להיבט זה של המפגש, יש לקחת בחשבון, שבמעגל חיים מוגבל ושגרתי (בית, לימודים, עבודה ושוב בית) יכול להיות, שדווקא קשרים פוריים ובונים, קצרים כארוכים, עשוים לצוץ במקומות בלתי צפויים או מקובלים: אוטובוס, רכבת, בתור בבנק ואולי אפילו ברחוב, במדרכה ממול, ואל לנו למנוע זאת. עוד היבט נוסף אני מציע. כל אדם בעיני הוא מעין גוש אנרגיה, המבקש מחד לחבור לגוש אנרגיה אחר, להעצימו, ובכך ליצור מפגש חיובי ומעצים, או מאידך, להיות ניזון ממנו באופן חד-צדדי ובכך ליצור מפגש שלילי ומנוון. המסקנה הזמנית המסתמנת בעיני אם כן: שכדי לחוות מפגשים אנרגטיים חיוביים, אנו נדרשים לשכלל את עצמנו ביכולת ההתבוננות ולטפח 'ראיית רנטגן' בתקשורת אנושית. יכולת זאת תאפשר לנו לראות דברים מתחת ומעל לפני השטח, תמנע צבירת כשלונות תקשורת, אשר בהעדר תיקון, מסלימה עם השנים ותחסוך מאיתנו את עוגמת הנפש שבחווית נפילה חוזרת ונשנית אל אותה תבנית שגויה . עקב כך, כתופעת לוואי, עשויה התבוננות משוכללת זו לצמצם את שחיקת האמון ההדרגתית שלנו בבני אדם, לא כל שכן בבני המין האחר… ובהיבט החיובי, לעודדנו לקחת אחראיות על בחירותינו. הנה דוגמא...נסו לזהות באדם זר ועצוב, שראיתם היום, את האדם השמח והאנרגטי, בעל תפיסת החיים החיובית של כל השנה, שדווקא ביום היכרותכם תפס יום אבל חריג, ולעומתו: נסו לזהות באדם חייכני ושופע אנרגיה ושמחה, שנקרה בדרככם, את האדם המלנכולי והמתוסכל, בעל תפיסת חיים שלילית בדרך-כלל, שהנה, דווקא היום, נחתה עליו בשורה משמחת מאוד. התייחסות שטחית שכזו יכולה מחד לגרום לכם לפספס את אהבת חייכם, ומאידך לשדך לכם את השטן בהתגלמותו. לפי אותה גישה גם כדאי ללמוד, לעשות אבחנה בין אדם מוכר לבין מישהו, שנקרה זה עתה בדרככם, המזכיר לכם אותו. חיוך, מבט או חיתוך דיבור דומה עשויים להטעות. חיוב או פסילה גורפת ללא אבחנה נותנים מכת מוות למפגש ולפוטנציאל החד-פעמי. תהליך הכרות והתיידדות בין אנשים משול בעיני לניסוי, או אולי לאינקובטור. ואפילו לסתם בישול. האם פתיחת מכסה הסיר בזמן הבישול כל כמה דקות, בחישה או טעימה, עוזרת לנו לדעת מה יהיה בסופו של תהליך טעמו האמיתי של התבשיל? והאם פתיחת האינקובטור בטרם עת לא מחבלת בתהליך הדגירה? לאחר שאלות ותהיות שכאלה, אתם עשויים, בוודאי, לתהות עד כמה מסובך ומורכב כל העניין? אם כן, בעיני הפשטות בהכרות ובידידות נעוצה ביכולת ההתבוננות ובזיהוי הפוטנציאל האמיתי של המפגש החד- פעמי, מתוך יושר פנימי, שכלי ורגשי. בהיכרות ובידידות מתבקשת לדעתי יותר צבירת חוויות משותפות ופחות קביעות שרירותיות וכלליות. יותר התייחסות לגופו של אדם ופחות לחוצו. יותר הקשבה למה שנכון לקשר הזה ופחות למוסכמות חברתיות כלשהן. יותר ערנות והקשבה לתהליך ההיכרות וההתיידדות ולפירותיו, ופחות לאידיאה או הפנטזיה, שאנו לכודים בתוכה. יש להימנע מלהסיט את קשר הידידות למקום, שאני או היא רוצים לקחת אותו, ויותר להקשיב להיכן הפוטנציאל האמיתי של הקשר לוקח אותנו. האם נאפשר לו לעשות כן? אין כעיוורון הרגש, השכל והחושים כדי לעקר או לבטל ידידות... היא מוקסמת מכל מפגש איתו ורואה את האופק בורוד, והוא...? הוא נהנה מהרגע ומחכה להתחלפות הרמזור, כדי שיוכל לחצות את הכביש . היא רוצה אותו בתהליך הידידות עם כל הראש מתחת למים, והוא רוצה להוציא מדי פעם את הראש ולחטוף מעט אוויר, או לפחות להיעזר בשנורקל… לפעמים נדמה לי, שדווקא הדרך הטובה ביותר להתקרב, להתיידד, או לגרום למישהו שירצה מאד בחברתך, היא לא לבוא ולהגדיר בפניו את ציפיותיך האישיות ממנו, או לפחות, רצוי לא לכעוס עליו, אם אינו מגדיר אותן בפניך בעצמו. יש להתקרב מבלי להגדיר את הכיוון אם צפונה או דרומה. להוקיר ולאהוב, ללא תנאי, את מעלותיו של השני, מבלי לצפות לכך, שיצורפו אלה לשארית חייך. כמי שבילדותו עמד לא פעם בחוץ וקרא : "ברלה , ברלה, צא החוצה! " ידעתי, שאחרי שהחלזון הכניס ראש לקונכייה, קשה מאד לצפות ממנו שיוציאו במהרה. עדיף לשתוק, להתבונן ולחכות, עד שיוציא זה את ראשו בעצמו ובזמנו החופשי. בקרב מכרים, ידידים וחברים קרובים אני ידוע כשדכן אנרגיות בלתי נלאה, כי לתפיסתי אנרגיה תקועה פירושה, במקרה הטוב – חוסר פריחה ועיכוב התפתחות אישית, ובמקרה הגרוע – מחלה. ידידות בריאה בעיני, אם כן, הינה ידידות המקיימת זרימת אנרגיה. שניים ממכרי, האחד חבר קרוב, והאחר מכר, גרו באותה עיר, עסקו באותו תחום ולמדו באותו מוסד. משיקולים של משחקי כבוד ביניהם, כנראה, כמו '...מי יתקשר ראשון...?', ו '...מי רוצה יותר בחברת השני...?', נמנעו השניים מלהיפגש במשך שנים. רק נדנודים ותהיות חוזרות ונשנות מצדי גרמו להם לתקשר. לבסוף הם הקימו ביחד עסק, שפעל ופרח במשך שנתיים שלמות. ומקרה נוסף – לפני מספר שנים הוקסמתי ונמשכתי אל תלמידת גיטרה שלי, שהיתה בתחילת שנות העשרים לחייה. התקשורת בינינו היתה מצוינת והיא פרחה בנגינתה. עם זאת, ולמרות ששנינו היינו פנויים, לא יכולתי לדמיין אותנו כזוג. הפוטנציאל המסתמן של אותו קשר בעיני, לעניות תפיסתי וחושי המעורפלים דאז, לא היה זוגי, ובטח לא לקשר חיים. בדמיוני, האנרגיה המתפרצת של תלמידתי התאימה דווקא לאחיו של חברי הטוב. בהכירי את האח משיחות עמוקות ולאורך מספר שנים, ראיתי פוטנציאל זוגי חזק מאד ביניהם. כשעניינתי אותה, היא גילתה פתיחות. כשעניינתי אותו בנפלאותיה הוא לא חדל לחייך אלי בחוסר אמון גלוי ולבסוף שאל: "נו גדי, תגיד לי, אם היא כזאת נפלאה, כמו שאתה מתאר לי אותה, למה אתה לא מתחיל איתה בעצמך...?". לבסוף הוא קיבל את הסברי, הם הכירו, ואחרי פחות משנה הוזמנתי לחופתם. אחרי פחות משלוש שנים התבשרתי על הולדת בתם. אני מתאר לעצמי, שחלקכם מוצאים נקודות דמיון בקורות חייכם. מי מכם, שמכה על חטא בעניין ידידותי שפוספס. מי שנכווה או התרסק ועדיין מלקק את הפצעים, אבל אולי גם מי, שהשכיל להלך בין הטיפות והצליח "להביט בגן… ולו דרך הסדק הצר..."(יהונתן גפן) . ואני מברך את כולכם ומאחל לכל אחד ואחת מכם, שתצליחו למצוא את דרככם במשעולים המפותלים ובהם עוברי אורח טובים, לקשור אתם ידידות… חברות… ומה שביניהן. גדי קינן, 24.11.00 |
||
|
||