סוגי קפואירה
ישנם 2 סוגים עיקריים של קפואירה. קפואירה Ragional וקפואירה Angola.

קפואירה Angola:
הקפוארה אנגולה הינה הקפוארה המסורתית, הקפוארה הראשונית ביותר וללא ספק הקפוארה הקשורה ביותר למקורות.
המילה אנגולה מגיע מן המילה נינגולה, שפרושה ריקוד הזברות.
הקפוארה אנגולה הראשונה שוחקה בעצם ע"י העבדים, שמחמת חוסר מקום נאלצו להתאמן בתוך הסנזלות (מכלאות עבדים). מבנים קטנים, לפעמים לול תרנגולות, לפעמים מבנה פח קטן, אלה היו זירת האימונים של הקפואריסטים הראשונים, ולכן עיקרה של הקפוארה אנגולה הוא במשחק קטן וסגור על הרצפה, תנועות שבורות והרבה הבעה.
משחק איטי אשר כולל הרבה תנועות נמוכות ושימוש בשיווי משקל.
ישנו דגש על ביצוע יפה של התנועות עצמן.

מסטרה פאסטינה Mestre Pastinha (1889-1981), מסטרה מכובד מאוד, אשר לחם יחד עם מסטרה Bimba על מנת להוציא את נגע הפשע מהקפואירה.

לאחר ששוחררו העבדים, החלה הקפוארה להתפתח לכיוונים רבים. הקפוארה עלתה על הרגליים, נוספו בעיטות גדולות ומהירות ואף הוספה האקרובטיקה, דבר שמשך צעירים רבים. על אף פי כן, עדיין נשארו קפואריסטים רבים שהמשיכו להתאמן בקפוארה אנגולה המסורתית, וכך שמרו על קיומה.

האקדמיה הראשונה לקפוארה אנגולה נפתחה ע"י מסטרה פשצ'יניה, אבי האנגולה המודרנית. האקדמיה שלו נפתחה בסמוך לקפוארה רג'יונל של מסטרה בימבה, דבר שגרם ליריבות בין שני בתי הספר. פשצ'יניה האשים את בימבה בהרס הקפוארה והרחקת הקפואריסטים מהמקורות שלהם, ובכך משכיח את תקופת העבדות.
כיום קבוצות רבות עדיין מתאמנות בסגנון האנגולה, ואף ישנן קבוצות רבות מאוד שהן קבוצות אנגולה, ומתמחות בסגנון.

קפואירה Ragional:
נוסדה ע"י מסטרה בימבה Mestre Bimba (1900-1974), זהו סוג הקפואירה הנפוץ כיום.
זהו משחק מהיר הכולל את כל תנועות הקפואירה הקיימות. ישנו שימוש באקרובטיות ובשיווי משקל, אך הדגש הוא על תמונות הלחימה.
מקוללה - Maculele:
מקוללה אינו סוג של קפואירה, הוא יותר ריקוד פולקי שכיום משולב באימוני קפואירה רבים ברחבי העולם. מקוללה הוא ריקוד/קרב מסורתי אשר מתבצע בעזרת מקלות עץ, ולוחמים מנוסים יותר משתמשים בסכינים עשויים קני סוכר.
הקצב נקבע ע"י הatabaque (התוף) ובמקצב הרביעי על הנלחמים לפגוע במקלו של יריבו.
מקוללה ידוע בסגנון התנועות החופשי שלו.

יונה - Iuna:
Iuna הוא סוג של משחק של קפואירה Ragional.
שם המשחק הוא אקרובטיקה. זוהי הזדמנות להשוויץ בכל התנועות המדליקות אשר עושות את הקפואירה משחק מרתק ומתיש. אין שימוש באגרסיה, משתמשים ב-3 הבעיטות הביסיות בלבבד, ללא מגע.
לרוב משחקים אותו ברודות (Rodas) אשר מטרתם הזכרה של קפואיריסט נודע.

בנגלה-Bengela:
בנגלה הוא סוג של משחק שמעורבב ב Regional וב Angola.
עיקר המשחק הוא להיות קרוב ליריב.בסוג זה של משחק אין אקרובטיקה כמו סלטות וכדומה יש אקרובטיקה בסיסית (כמו:מקקו,האו-סולטה,פיאו גמאו) עוד חלקים עיקריים במשחק זה להפיל ולהלחם בלי להשתמש באגרסיביות. משחק הבנגלה הוא יחסית חדש. ולא עתיק כמו האנגולה והמקוללה. ולא בכל הקבוצות הוא משוחק כמו קבוצות ששומרות אל המנהגים שלהם ועל המסורות של הקפואירה (Capoeira Angola,ABADA Capoeira).
השוני בין הבנגלה ובין הרגוינאל והאנגולה שהוא משוחק לאט (כמו באנגולה) אך יש הרבה תזוזה (כמו ברגוינאל). יש גם כמובן שוני בניגון בסוגי שירים ובמחיאות כפיים.

כלי נגינה:

בירנבאו (המקל המאורך)
בירנבאו זה כלי נגינה מאוד חשוב ברודה, הוא נראה כמו קשת.
בכל רודה צריך להיות שלושה בירנבאויים.
כל בירנבאו מנגן בצורה שונה וספציפית במקצב של המשחק.
זה חשוב שהקפואריסט שמנגן בבירנבאו יודע את חלקו במקצב ויודע להשתלב עם שאר הכלים.
שמם של הבירנבאויים הוא: ה"גונגה", ה"מדיו" ו"הויולה".
הם נבדלים ע"י הקבסה הקבסה ואורך הבירנבאו, הגדול מכולם זה ה"גונגה" הבינוני זה ה"מדיו"
והקטנה מכולם היא ה"ויולה"

הגונגה: הוא זה שמכתיב את המקצב הוא זה שמתחיל את הרודה נותן את הקצב הבסיסי ושאר הכלים
עוקבים אחריו, הגונגה כמעט תמיד נשאר עם המקצב הבסיסי ולעיתים רחוקות מאלתר ושובר את המקצב.

המדיו: הוא הבירנבאו האמצעי (בין הגונגה לויולה) הוא לפעמים מנגן לפי מקצבו של הגונגה
ולפעמים מאלתר ושובר את הקצב, למדיו יש צליל יותר גבוה מלגונגה.

הויולה: הוא הבירנבאו שהכי מסובך לנגן עליו לרוב קפואריסט מתקדם יותר מנגן בו, הקפואריסט
שמנגן עליו צריך לדעת איזה אילתורים להכניס מתי ועם איזה מקצב.
הויולה נותן צליל גבוה מאוד, וכמעט כל הזמן מאלתר ושובר את המקצב.

האטבקי (התוף הגדול).
האטבקי הוא כלי נגינה מאוד חשוב בכל רודה.
האטבקי נותן את המקצב של המשחק, למרות שהגונגה (הבירנבאו הכי גדול)
קובע את הקצב של המשחק (מהיר או איטי) האטבקי הוא זה שמחזיק את הקצב של הרודה.
האדם שמנגן על האטבקי חייב לדעת גם איך לשמור על הקצב של הבירנבאו ולא רק לדעת
לנגן את המקצב הבסיסי.

הפנדירו (תוף מרים).
הפנדירו הוא כלי נגינה שמוסיף עוד צליל לרודה.
כמו כל הכלים הפנדירו חייב לעקוב אחרי הקצב של הבירנבאו (הגונגה), אך בדרך כלל הפנדירו
מתאם את המקצב שלו לפי האטבקי.
הפנדירו מוסיף צליל גבוה.
הקפואריסט שמנגן עליו יכול לאלטר, אך אסור שהצליל של הפנדירו יהיה יותר מידי חזק.

הסטוריה של הקפואירה
לפני 300 שנה, העבדות היתה מאוד פופולרית בברזיל.
הפורטוגזים הביאו עובדים מאפריקה לעבוד במטעים שהיבולים העקרים בהם היו סוכר וטבק.
במשך ההיסטוריה של הסחר בעבדים הערכה היא שהובאו לברזיל יותר משני מיליון עבדים.
העבדים פוזרו בשלוש נמלים: באיה, רסיפה, ריו דה זנירו.
בריו וברסיפה העבדים הובאו מאזורים שונים באפריקה ומתרבויות שונות ולפעמים הם הגיעו משבטים אויבים, העובדה הזאת הקשתה על העובדים להתארגן למרד.
בריו רוב העבדים היו משבט בניטו.
תנאי העבדות הקשים גרמו לכך שהעבדים התחילו לברוח, ועבדים שברחו הקימו קהילות קטנות, ובתוך הקהילות האלה הקפוארה התחילה לתפוס מקום בחיי היום יום.
תכניקות של הגנה עצמית הומצאו, והתחילו להתאמן בהם.
יום ראשון היה יום המנוחה היחיד, וזה היה הזמן שבו הם התאמנו בקפוארה.
במחנות העבודה הקפוארה עברה שינויים.
מוזיקה, שירה, ריקוד והטקסיות יצרו את הקפוארה, העובדה הזאת עזרה לעבדים להסוות את העובדה שהם מתאמנים באומנות לחימה קטלנית.

במשך עשרים וחמש שנים סבלו הקולוניות הארופאיות בברזיל אחד עשרה מהפכות שהביאו לסוף של העבדות ב-13 במאי 1888.

לאחר סיום העבדות, חלק מהעבדים חזרו לאפריקה אבל רובם נשארו בברזיל.
פוליטיקאים שכרו כמה עבדים לשעבר בגלל הידע שלהם בקפוארה, אלה היו ברי המזל.
מאחר ולא היו צריכים עוד את העבדים ככח , העבדים הלכו לערים לחפש עבודה, ובגלל שלא היה תעסוקה בערים הם התארגנו ויצרו כנופיות פשע.
הנשיא הקים כח משטרה מיוחד לטפל במצב שנוצר, ובנוסף חוקק חוק שכלל עשר סעיפים שאסרו את השימוש ואת האימון בקפוארה.

הנשיא שכר אדם בשם סמפיו פרז בכדי לאכוף את החוק שחוקק כנגד הקפוארה.
סמפיו היה אדם אכזרי, הוא היה מפקד המשטרה הכי אכזרי בהיסטוריה של ברזיל.
סמפיו היה נחוש בדעתו להשמיד את הקפוארה.
מה שהיה מעניין בסמפיו זה העובדה שסמפיו היה קפואריסט מצטיין בקפוארה.
כח המשטרה המיוחד של סמפיו התאמן בקפוארה על מנת שיוכלו להתמודד עם האויבים שלהם בתחום שלהם.
ההתנגדות לממשל יצרה את המלציה השחורה כדי להפריע לנשיא, המלציה היתה מורכבת מקפואריסטים יחודיים שזרעו פחד בעיר בירה.
המשטרה לא הצליחה להתמודד עם המלציה, ובדיוק כאשר המצב התחיל להיות מסוכן ברזיל יצאה למלחמה עם פרגוואי.
המלציה השחורה נשלחה לחזית, ופתאום אנשים שהיו מחוץ לחוק הפכו לגבורים לאומים.
דבר זה גרם לקפוארה להכנס להיסטוריה בפן אחר.

החוק שאסר את השימוש והאימון בקפוארה נשאר בתוקף עד 1920, וקפואריסטים בבאיה היו נתונים להתקפות מצד המשטרה.
תחת לחץ חזק בכל רחבי ברזיל, קפוארה הפך להיות פחות אגרסיבי, והאימונים בקפוארה הוצגו כאומנות פולקלור.
במקומות המסתור הקפואריסטים עשו שביכולתם על מנת לשמור על המסורת שלהם.

ב-1927, מסטרה בימבה, אחד מהמסטרים החשובים ביותר של הקפוארה, קיבל הזמנה מהנשיא לבוא ולהציג את האומנות שלו בעיר הבירה.
לאחר הופעה מרשימה הוא חזר למקום מגוריו עם אישור מהנשיא לפתוח את בית הספר הרשמי הראשון בברזיל.
זה היה הצעד הראשון לעבר התפתחויות נוספות, לאחר מכן הסנט העביר הצעה לקבל את הקפואה כספורט הלאומי של ברזיל.

יעל דנון, מתרגלת ומלמדת קפוארה מזה שמונה שנים. מדריכה ילדים מגיל 5 במסגרת פרויקט קידום נוער וילדים. ארבע שנים.