מספרים על הסבא קדישא מהעיר שפולה,
כי בליל שבת קודש אחר קבלת שבת היה פותח בריקוד מופלא. כאשר נשאל מאין
לו זה? השיב כי ברכו הבעש"ט שבכל מקום אשר יציג כף רגלו על הארץ,
תתחבר הרגל עם הארץ.
התבונן בו בנו של המגיד הגדול ממזריטש- רבי אברהם המלאך, ופסק "
טוב ריקודו של הסבא יותר מתפילותי".
לא פעם, בעודי חושב על ריקודו של "הסבא" ועל אותו המספר, שיכל
להפליג בשבחי התפילה, יחוד הכוונה וקדושת השבת, ובחר משום מה להתמקד
בעקבות צעדי הריקוד שהותיר אחריו הרב, מתפשט על פני חיוך רחב. כן, דווקא
בריקודו של הרב הזקן העוטה עליו שמלת שנותיו ובשרו ומתפשט מגשמיותו,
באותו פרץ של אנרגיה נטולת צורה וארגון, נעדרת טכניקה וחוקיות, דווקא
בו התגלתה השכינה במלוא תפארתה.
דומני שאומנות המחול היא האומנות הקדומה ביותר. עוד בטרם למד האדם
לתת ביטוי להתנסויותיו בחומרים כמו צבע, חימר וכ"ו, עשה כן בעזרת
גופו שלו. בשחר ימיה של האנושות כשהעולם כך נדמה היה קצת יותר רענן
ומסתורי, שימש הריקוד לביטוי מגוון הרגשות והתחושות שחוו בני אדם.
הקדמונים רקדו בכל הזדמנות כדי לבטא שמחה, צער, יגון, אהבה, תעוזה
ופחד. בתנועתם הבלתי רצונית ואולי אף בלתי מודעת, שימש הריקוד כאמצעי
לשחרור מתחים, התמזגות עם כוחות הטבע והתקרבות לאל.
עם התפתחתה של התודעה האנושית והמודעות האינדבידואלית האנוסה להבחין,
להכיר ולדעת את עצמה ואת העולם כאובייקט המכיל ניגודים אין ספור ,
נפערת "תהום רבה" בין תנועה ספונטנית, (כזו המוכנה על ידי
חלק מהציבור בשם "תנועה אוטנתית ), לבין תנועה מודעת ומכוונת.
התרבות המערבית שימשה מחד כמיילדת "לאדם המודע"- "הפרא
המודרני" ומאידך הופרתה ועוצבה ע"י כוחות הארוס המודחקים
שחיפשו פתחי אוורור ונתיבי גאולה בעלי "הכשר", כדוגמת האומנות
המשמשת בין השאר "ליצן חצר" המחלץ את האדם משיממונו וכהות
חושיו.
תודעת האגו מביאה עמה תחושת בדידות וניכור. ככל שהתכחשות האדם למצבו
הולכת וגדלה, כן מעמיקה עבדותו לכוחות האגו השולטים בו ומנווטים את
חייו ללא מעצורים. האדם שאינו מוכן להכיר בחוסר האונים שבמצבו, מדמה
כי היקום כולו מוחזק ומוכל ע"י קטגוריות הכרתו ושאם ירפה לרגע
מאחיזתו יתפרק העולם לרסיסים ועמו תעלם בבואת האני ( שאולי יש אומרים,
מעולם לא היה שם מלכתחילה ).
"תפלצת האני" הזקוקה להזנה מתמדת, מתעקשת להפוך את שפת התנועה
"הפרימטיבית" כביכול, זו המשוחררת מכבלי מוסר, סטטוס ומניפולציה,
ל"אומנות מחול"- רכיב " תרבותי " נוסף בתהליך
תחימת גבולות "האני" והאדרת מצוקתו לכדי מונומנט הראוי לסגידה.
על רק האמור לעיל יש לדעתי גם להבין את שרשי המחול בתרבות המערבית
שיסודותיו מצויים עוד בתקופת יוון ורומי בהופעות התאטרון, והפנטומימה
ששילבו אלמנטים של ריקוד ומימיקה, והמשכם במחולות העם ובנשפי האצולה
ומופעי הראווה בימי הביניים, עד לתחילת התגבשותם במאה השש עשרה ולאחריה,
לכדי אומנות מובחנת הנבדלת מיתר האומנויות . למחול הקלאסי שפה מוגדרת
- מילון תנועות ומחוות מצומצם ממנו מחויב הרקדן לשאוב את אבני הבניין
ליצירתו. הרקדן הקלאסי המבקש לספר סיפור,לרגש, לשעשע ולזכות בתשואות
והערכה, נדרש למאמץ פיזי עילאי על מנת לבצע בשלמות את "התחביר
הקלאסי". באופן אבסורדי נאנס הרקדן השבוי בידי "הסוהר הקלאסי
" ואינו יודע שהוא מאבד עצמו לדעת, ליצור בעיני הקהל הצופה בו
אשליה כי למרות המאמץ הרב הנדרש לביצוע מושלם של הטכניקה המורכבת,
הרי שריקודו קליל , מרחף, וחופשי ממגבלות כוח הכבידה או כל מגבלה אחרת.
אשליה זו בדבר שחרור מחוקי הפיזיקה, נחוות במקרה הטוב ע"י הצופה
המזדהה כחופש ודרור, במקרה הרע כהתפעלות ממיומנותו הטכנית וכשרונו
של הרקדן ובמקרה הגרוע כהזמנה לבדיקה אסתטית: גבריותו/נשיותה של המתבונן/ת
בהשוואה כמובן למודל המרקד שופע השרירים, האיברים והחינניות. באופן
מוזר, דווקא עבדותו של הרקדן הקלאסי, שיעבודו לגופו ומאבקו הסזיפי
הנואש בכוח המשיכה, יוצרת בעיני המתבונן תהליך קתרתי של חופש ושחרור
ובו בשעה המתבונן אינו יודע למעשה דבר על רגשותיו ותחושותיו של הרקדן
למעט אותם הרגשות המופגנים בהחצנה גסה ומעושה .
דלות השפה והתחביר הקלאסי מחד, ונוקשות הגוף והמבנים הגיאומטריים שנדרש
הרקדן להפנים מאידך , הביאו לכך שרקדנים מעטים בלבד בעלי נפש של אומן
אמיתי וגוף שעבר הכשרה מפרכת וממושכת יכלו לה לטכניקה המשעבדת והפליאו
במחול פיוטי בהבקיעם את קופסת הזכוכית האטומה של "המילון הקלאסי".
לצערנו מעוף חירותם לא נמשך די זמן. כשם שעבודת ההכנה ארכה שנים רבות
מאוד כך קצרה הייתה התהילה. אכזריותו של המחול הקלאסי שבדומה לפרפר
צבעוני החי רגעים ספורים לאחר ש"זחל " ו"התגלם"
זמן רב, כך גם הרקדן הקלאסי שגופו האנושי, מוכשר ככל שיהיה נתון לנגיסתם
חסרת הרחמים של מלתעות הזמן. ויחד אם זאת ואולי כתוצאה זאת הטביעו
כמה מהם חותם עמוק על גבי "הקנבס" של הזיכרון האנושי.
פריקת עולו הנוקשה של המחול הקלאסי התרחשה לאחר מלחמת העולם הראשונה
כאשר רקדנים חיפשו דרכי הבעה אקספרסיבים הנותנים ביטוי בלתי אמצעי
לרגשות ולהתנסויות כלל אנושיות. את פריצת הדרך הראשונה ביצירתו של
מה שזכה לכינוי "המחול המודרני" מיחסים לאיזדורה דנקאן שחיפשה
דרכי מחול טבעיות יותר שהועתקו מעולם הטבע, ובהמשך ההולכים בעקבותיה
ששאבו תנועות מהמזרח הרחוק ומתרבויות שבטיות פגאניות.
מהפכת המחול המודרני התבטאה במרידה בכל הקשור לניסיון להינתק משדה
המשיכה- לא עוד. מותר ואף רצוי לאפשר לגוף ליפול להתגלגל לחוש כבד
ואפילו מגושם, לחבוט ולרקוע לנוע למקצב המוזיקה או לא. אט אט נוצרה
שפה ריקודית חדשה המכילה בתוכה אף את המילון הקלאסי ואשר משדרת השלמה
עם אנושיותו של הגוף הפיזי ומגבלותיו. לא עוד שואפים ,לרחף כמלאכים"
אלא "להלך כבני אדם ", לא עוד החצנה מלאכותית של רגשות על
פי מיטב המסורת הקלאסית, אלא נתינת ביטוי אותנטי למכלול החוויה היום
יומית האנושית. לא עוד רקדנים הנתפסים כמייצגי שלמות פיזית- אלים ואלות
יווניים מהלכים, אלא מגוון של מבני גוף רזים ושמנים וכ"ו. אכן
כן, "לא בשמיים היא" אומנות המחול ואחר הרוב להטות".
בתחילת הדרך אנו עדיין מוצאים מסגרת של מילון תנועות טכני (רחב יותר
מהמילון הקלאסי), הקשור בטבורו ל"תנועות הקלאסיות". בהמשך
אנו מגלים תבניות ורצפי תנועות פתוחים יותר ויותר המשתנים תדירות ומאפשרים
מרחב גדול לאימפרוביזציה ופרשנות של הרקדן המבצע.
תהליך זה המקבל תאוצה במחצית השניה של המאה ועשרים מגבש תת קבוצה שקשה
מאוד להגדירה או לתחום גבולותיה ההיולים, אנו נכנה אותה בשם "אומנות
תנועה ".
לא יהיה זה נכון לתחום באופן נוקשה את אומנות המחול מאומנות התנועה
, נזכיר שבעוד שהראשונה עוסקת בתבניות צורניות ופיגורטיביות , בקומפוזיציה
ובדפוסי החלל, עוסקת השניה במסלולי תנועה, אברי הגוף המבצעים תנועה,
משכי התנועה ושטף הזרימה.
שפת המחול התנועתית אינה מוגבלת עוד למילון כלשהו. מחול תנועתי יכול
שיורכב ממוטיבים ייחודיים וחד פעמיים לרקדן המבצע . יתר על כן אומנות
התנועה מתעניינת באיכות התנועה באשר היא, בין אם המדובר בהליכתו של
שיכור, תנועתו הספיראלית של פרפר העש המתעופף סביב לעששית נפט, בקרני
השמש המרצדות על פני מי הים או בהרמת כוס קפה וקירוב אל שפתי הרקדן.
כל פעולה אנושית או לא אנושית המועתקת לשדה התנועה, יכולה להיות נשוא
של חקירה, ניתוח אנליטי, תיעוד וריקוד.
אומן תנועה יכול לספר סיפור או לא לספר דבר, זולת העיסוק בתנועה.עיתים
יכפה את עומס רגשותיו ותחושותיו על הצופה ולעיתים ישאיר הכל לפרשנות
הסוביקטיוית של הצופה האינדבידואלי.
אומן התנועה דומה לעיתים לנזיר הפוגש לראשונה את "הלילה האפל
של הנשמה" של יוחנן הקדוש מהצלב. במצב זה עושה הרקדן שימוש בכוח
רצונו על מנת לוותר על כל יומרה אישית "לעשייה ". בהשאירו
מאחור את האוסף הרגיל והמוכר של דימויי האני, עולה אומן התנועה בהעדר
ציפייה ובחלל ריקני זה מופיע ריקוד, ריקוד המתהווה מרגע לרגע , מתהווה
ונעלם, כאשר כל תנועה כמו עולה מתוך הריק חדשה ורעננה וקוראת לתנועה
הבאה אחריה.
תהליך מופלא זה הוא לעיתים חוויה קשה ומתסכלת. אומן התנועה נתון לחוסר
ודאות וידיעה מהיכן יתחיל ואנא פניו מועדות, הכלי היחיד שנותר בידו
הוא קשב הגוף והיענותו המוחלטת לצו הרגע. כל שבידו לעשות הוא לעקוב
אחרי עצמו בסבלנות בחן ובתשומת לב פתוחה ולא מסתגרת ולאפשר לתחושותיו
לפעפע בגופו, בדומה לבועות אוויר המבעבעות מקרקעית האוקיינוס ומותירות
מסלולי תנועה עד להתפוגגותן והיעלמותן מהעין.
אומן התנועה הוא אולי אומן של המתנה. בפתיחות ללא ממניע או מטרה ימתין
לגאות עצמו הספונטנית שתיקח אותו אלי חוף אותו יתור בעניין כמו ילד,
פיטר פן אמיתי.
אומן התנועה מזמן כל אחד מאתנו להקשיב בעוצמה, אך גם בתשומת לב מאפשרת
ולא כופה. הוא משתף אותנו בסוד הגדול ביותר שלו עצמו הוא בא אלינו
פגיע ומזמין אותנו לחבקו בחום ובאהבה. הוא מותיר אותנו נבוכים ולעיתים
מבולבלים הוא יורה חצים אל הבטן, הוא מזמן השתתפות אקטיבית של הצופה
ולעולם לא יאכיל אותנו במזון משומר, התבשיל אולי ינעם לחכנו ואולי
לא, אבל לבטח נזכה למזון חי, נושם ואולי אף מפרפר.
אומן התנועה לא יבוא אלינו עם רעיון מוגמר, שכן כל רעיון רק יגבילו
ויצמצמו. הוא דומה יותר למשורר haiku המכריז בפשטות על עובדות ללא
מעורבות אישית כאשר כל רחש העולה בו מקבל ביטוי מיידי בגופו ואחר נעלם
ולא מותיר שריד וזכר.
אומן התנועה לא יוצר הרמוניות חיצוניות, הוא קשוב להרמוניות פנימיות
שפורטות את עצמן אט אט על מיתרי גופו.
אומן התנועה הוא אולי העבד האולטמטיבי של עצמו ועל כן הוא ללא ספק
בן חורין אמיתי וכל משב רוח קליל יניע את ריבו ענפיו ועלעליו.
אם ננסה לסכם ונאמר שהאומנות בכלל ואומנות המחול בפרט מכסות על "שבר"
קדמון, שנפרץ בין ההכרה המתבוננת והאנליטית לבין הגוף והנפש המשוועים
ל"מזון" עשיר בתחושות, רגשות ואסוציאציות, הרי שאומנות התנועה
מסייעת בהבאת ה"גאולה" - "התיקון" המיוחל. סוף
סוף נוצרים "כלים" הראויים להעלות ולהכיל את "הניצוצות
", שדומה היה כי הודחקו ונשכחו לעד. כך אנו מקבלים ריקוד חי,
פשוט ואותנטי, שבו החלל שבין האומן לקהל המתבונן הופך למרחב חי בו
צורות נולדות ומתות בתהליך אין סופי של מימוש אפשרות "קוונטית"
אחת מתוך שלל אפשרויות פוטנציאליות.
רשימה זו נפתחה בסיפור אודות עקבות שהותיר ריקודו האקסטטי של הסבא
קדישא משפולה.
תוך כדי כך עולה בזיכרוני סיפור נושן אחר, על רב שאת שמו אינני זוכר,
שבא יום אחד לדרוש בעיירה בפני קהל גדול של יהודים מאמינים שהכין מבעוד
מועד קושיות לרב. עלה הרב על הבמה אך במקום לדרוש פתח בריקוד סוחף.
כאשר הסתיים הריקוד השתררה דממה דקה באולם בית הכנסת ולאיש בקהל לא
נותרה כל שאלה.
דומני שברגע זה ממש גם עקבותיו של הסבא קדישא נמוגו כלא היו.
|