| התנ''ך
של אמנות הפעולה
על הכתבים הקלאסיים של הטאי צ'י צ'ואן
מאת דויד מיכאלי
דוד מיכאלי תרגם מסינית את הכתבים הקלאסיים של המאסטרים הגדולים של
הטאי צ'י צ'ואן. בהקדמה לספרו ''טאי צ'י צ'ואן ג'ינג'' הוא כותב על
השירה ההוראתית של אמנות הפעולה.
פרק ראשון מהספר
כתבי המופת טאי צ` צ`ואן ג`ינג
את כתבי המופת של הטאי צ'י צ'ואן ראיתי לראשונה אצל אחי ומורי לטאי
צ'י צ'ואן ניצן מיכאלי בשנת 1985. אני זוכר את התחושה הראשונית שעלתה
בי כאשר חלפתי על פני השורות: מבעד לאבק הזמן, מבעד לאבק התרגום ומבעד
למאמצי הפענוח שלי, ראיתי כלי קורן, יפהפה ובעל שלמות. רעיונות מופשטים
מתחדשים בכתבים כיישומים מעשיים ומלים מועטות לוכדות משמעות של פעולה
ותודעה. בעיני, זהו אחד מאוצרות העולם.
נאמר כי שורשיה של אמנות הטאי צ'י צ'ואן מגיעים עד לבודהידהרמה וקשורים
לתרגול הטאואיסטי. המיתוס מציב אישיות טאואיסטית בשם צ'אנג סאן-פאנג
כמנסח ומתרגל ראשון של תורה זו, בעקבות התבוננותו בקרב שנגמר ללא הכרעה
בין עגור לנחש. השיוך אל הקדמונים מעומעם בערפילים אופייניים לנוף
האמנות הסינית ונחשב להיסטוריוגרפיה שמטרתה להעצים את התורה והמחזיק
בה.
מתוך הרשומות עולה כי אמנות הטאי צ'י צ'ואן, כשיטה סדורה, קשורה לשני
אישים מהמאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה. בחינה של תופעות ופירוקן למרכיביהן,
יחד עם תיעוד ושכפול אפיינו את גישתם וגם את רוח התקופה שהחלה לנשב
בעולם.
הראשון, צ'ן וואן-טינג (1597-1644) כינס תבניות של תרגול, שמתוכן עוצבו
בידי המורים בדורות הבאים דגמים חדשים ומפושטים של תנועה שניתן היה
לשנן ולהפיץ אותם. השני היה וואנג טסונג-יואה (1736-1795) שניסח, כתב
ושילב את התפיסה הקוסמולוגית של היין והיאנג בדגמי התנועה. במונחים
עכשוויים זהו ביטויו של הרעיון הבינארי, הנגזר מעיקרון הכבידה, במרחב
הפנימי של הגוף והתודעה. לימודי העימות התחילו לחרוג מדפוסים של כוחניות,
עוצב הלימוד המודרני של אמנות הקרב של הפרט במזרח, והחלה התפשטותו
של לימוד זה ליפן ולמערב כאמנות תודעתית שכלי העבודה שלה הוא ניהול
מפגש ותנועה.
מסופר לנו כי במאה התשע-עשרה נמצאו באקראי כתבים העוסקים בטאי צ'י
צ'ואן בחנות לממכר מלח על ידי אחיו של המומחה וו יו-הסיאנג (1812-1880).
כתבי היד יוחסו לאותו הוגה ומומחה מן המאה השמונה-עשרה, וואנג טסונג-יואה.
מאוחר יותר הוסיף וו יו-הסיאנג פרק נפלא משלו. אז נוצר הבסיס לקובץ
שאנו מכירים אותו היום בשם ''כתבי המופת''. יהיה זה אך טבעי להציג
במסורת הסינית ארוכת היומין את ''כתבי המופת של הטאי צ'י צ'ואן'' באותו
מדף יחד עם ''אמנות המלחמה'' של סון טסו (משוער למאה הרביעית לפנה''ס),
''ספר הדרך והסגולה'' (טאו טה צ'ינג) של לאו-דזה (משוער למאה השלישית
לפנה''ס) ו''ספר התמורות'' (שכבר במאה השלישית לפנה''ס נחשב לעתיק)
שעניינו קריאה של מצבים וחיזוי.
לספריה מפוארת זו ניתן להוסיף מבחוץ את ''ספר חמש הטבעות'' של מיאמוטו
מוסאשי איש יפן מהמאה השבע-עשרה. אם המקורות העתיקים נטו לעקרונות
של ניהול מערכתי, הרי שכתבי המופת של הטאי צ'י צ'ואן דנים במפורש בתודעה
הפרטית בלבד.
כתבי המופת הם גוף ידע של פילוסופיה ואמנות הפעולה
וניתן להגדירם כסוגה של שירה הוראתית. אנו פוגשים יצירות בשם
''שיר המשמעות האמיתית'', ''שיר המהות והיישום'', ''שיר דריכה ושחרור'',
''שיר שלשה עשר המצבים'' ועוד. אפשר לשער כי סיבות טכניות כמידות של
מצע וזמינותו, מכשירי הכתיבה, או סגנונות קיימים כגון ה''טאו טה צ'ינג'',
הכתיבו או נתנו השראה לאופי של פסקאות קצרות ופסוקים בודדים.
יש קושי מובן, הן בקריאה והן בתרגום, ללא ההקשר הזמני, התרבותי והאֶמוני
של כותבים ''אחרים''. אולם, ניתן אולי לבחור שדה משותף שבו נוכל ליצור
תקשורת עם הוגים אלה ורעיונותיהם. מהו שדה זה שאני מציע? השדה הוא
אמנות ופעולה. האם יכול ספורטאי להחליף ידע עם ספורטאי מתרבות אחרת?
האם יכול מוזיקאי לנגן עם מוזיקאי מתרבות אחרת? אני מניח שכן. האם
יוכל ''המטורף'' ואן גוך למצוא שפה משותפת עם ''המטורף'' צ'ו טא? (אמן
ציור סיני במאה ה-17 שנעשה נזיר בודהיסטי, גזר על עצמו שתיקה והיה
מצייר עם זעקות טירוף ציפורים ונוף בקווים פראיים.) קרוב לודאי שכן.
אינדיבידואליסטים קיצוניים אלו, חיפושם הוא החיפוש אחר הרוח והפעולה
עצמה ומשם נגזרות הטכניקות לביצוע. חריגותם מהממסד של זמנם זהה. הכפייתיות
שלהם זהה.
בסיפורו של המשורר והפילוסוף ג'ואנג-דזה, אמר קונפוציוס הידוע לאחר
שפגש את לאו דאן הטאואיסט: ''היום ראיתי את הדרקון. בהצטנפו כולו גוף.
בהיפרשו כולו קווים… פי נפער ולא יכולתי לסוגרו…'' (תרגום דאור, אריאל).
אני מציע אם כן, את המופע העקרוני של ''הקווים'', דהיינו, היבטי כיוון
ופעולה במקום המופע של אין-ספור צורות הנבנות עליהם ונגזרות מהם.
מפגש הסחר בין המזרח למערב הציג יישומים מכאניים וטכניים רבים לעיונו
של המומחה והאמן החוקר הן במזרח והן במערב. השדה הטכנולוגי, כמעצב
את השפה והדימוי, הכיל בתקופה שבה נוסחה אמנות הטאי צ'י צ'ואן, מושגים
מנוסחים ודימויים מעובדים לחפצים כגון מאזניים, מנופים, גלגלים, צירים,
גלגלי שיניים, קפיצים, מחטי מצפן, עדשות וכיוצא בזה. עוד ראוי לשים
לב כי הטכנולוגיה עוברת בימינו ממכאניקה לחשמל וקרינה, ממתכת לחומרים
מרוכבים וביו-טכנולוגיה וכמובן, הרשת. ההתבוננות של הקורא והמתרגל
משתנה בהתאמה עם התקופה.
מה הם המושגים הנחקרים בכתבים אלו? העולם והפעולה, הגוף האנושי, הרוח
האנושית. היחסים החיים ביניהם מציפים מושגים של תודעה, רוח, תפיסה,
רעיון, מחשבה, נפש, נשמה, מקום, ממשות, תחושה וכלי העבודה שלהם: מיקוד,
שינון, ליטוש, יישום. כמו כן עומדים לדיון מושגים של זמן, חלל ומרחב
שנגזרים מהם: יחסיות, כיוונים, סימטריה, תנע, גל, פעימה, זרימה, מתח,
פריקה, כבידה והיבטים משלימים. כולם בגופנו ותודעתנו שלנו. נראה כי
רשימה זו מכילה מושגי יסוד של דיון ותרגול בהיבטים פילוסופיים לצד
מדעים מדויקים.
מי הם החוקרים? החוקרים הם האמן פורץ הגדר, או אולי המתגדר, שעיצב
זמן פרטי עבור עצמו באמצעות פרישות למנזר או למכון מחקר, או השוטה,
באמצעות שיגעון ומוזרות כאשר החברה עוזבת אותו לנפשו ועיסוקיו הלא
מובנים, או, בעל האמצעים והמעמד הפוטרים אותו מדאגות קיום ומאפשרים
לו להתמכר לענייניו ללא הפרעה. חוקרים עצמאיים כאלו אכן חיו בסין במנזרים
דוגמת אנשי המנזר מהר וו-דאנג. צ'אנג סאן-פאנג, המייסד האגדי של הטאי
צ'י צ'ואן, תואר בחלק מהמיתוסים כגדול גוף, בעל מבט חודר והתנהגות
לא צפויה, כך מופיע גם בודהידהרמה המיתולוגי בכמה סיפורים. משפחות
צ'ן ויאנג בעלות האמצעים חקרו את הטאי צ'י צ'ואן כלימודי סוד.
בתרגול ולימוד אמנות הטאי צ'י צ'ואן יכול היה המתרגל לחקור מושגי יסוד
אנושיים במחשבה ובניסוח חופשיים ועמוקים שאם היו נאמרים בפומבי היה
יכול לשלם עליהם בראשו. קריאה מפורשת ל''ביטול דפוסים נרכשים'' כפי
שהיא מופיעה בחלק מן הכתבים יכולה להתפרש בתוך מבנה חברתי קפדני כרדיקלית
לעילא. כ''אמן-לא-מזיק-המטפח-תחזוקה-גופנית'', יכול היה חוקר הטאי
צ'י לקיים בועה פנימית של פרטיות נדירה המעניקה לו חופש מחקרי אינסופי.
הטכסט המקורי נפזר לפני המתבונן כסימני דרך. המתרגל והמורה צריך להטיל
את רוחו אל המבוך ולמצוא בעצמו את הדרך. החומר הכתוב מתנהג בצורה מוזרה:
אם אינך מתרגל אינך מבין אותו. כל זמן שאינך מבין, אינך יכול להיעזר
בחומר. כאשר אתה מבין אינך זקוק לו. אולם, כאשר הנך אכן מבין, האמרות
הן ניסוח המאפשר ללבן את המושגים ולהתקדם הלאה.
לעיתים, נראים הכתבים לבן זמננו כשברי משפטים ומלים מרחפות, הדים מן
העבר. אוראקל אידיאוגראמי זה נפרש מול המפענח ביוצרו צליל-על של גיחוך
אנרכיסטי שכה אופייני למהות ''הנעלם'' ו''העמום'' הטאואיסטית, לחידתיות
של הזן וגם, אולי, לחשאיות של המתאמנים בימים עברו. כל מורה קורא את
עצמו במראה וקושר את השברים בסגנונו, ידיעותיו ובהתאמה לזמנו. במושג
קרוב יותר לזמננו הוא קורא פרטיטורה.
הכתבים מאירים מצבי הכרה שונים ומקומם ביישום ושיקום של גוף ותנועה,
תפקודם במפגש עם האחר ותפקידם בלימוד ובעיצוב של מרחב פנימי ומרחב
חיצוני. משבצת זו אינה מובחנת בדרך כלל מפני שזמנה זעיר או אינו קיים
כמושג ובדרך כלל היא משועבדת או ''קבורה'' תחת תבנית פעולה המוגדרת
כנורמטיבית. כשל במקום זה משמעו כשל של תפיסת העולם והעצמי. לימוד
נקודה זו משמעו הבשלה וגדילה. אולי זה הרעיון המסוכם בכתבי המופת במלים:
''ירידה לפרטים הקטנים נדרשת בראייה לטווח רחוק''. הראייה על פי פעולה
וכיווניה מחזירה אותנו לשדה הראשוני מתחת לכיסויי הפריטים והפירושים.
ההנחות הופכות להיות מבריקות וחדות ביותר. הכתבים הם יחידים במינם
באופן שבו הם נוגעים ברגע היצירה והביצוע כאחד וכצומת הגותי של פירוש
וניסוח. עתה מוגשת אסופה זו לכל חוקר תנועה ותודעה באשר הוא ומכל שיטה.
אמנות זו היא כלי תרבותי, תודעתי ותפיסתי, הניתן לשימוש וליטוש בידי
כל אדם. חירות, מחקר וספק הם תנאי לקיומה. (כפי שכתב מחבר לא ידוע
חמישה ציוני דרך: ראש גדול, ספקנות, צניעות, צלילות, מחויבות מלאה).
אין ספק שלמדתי צניעות ויראת כבוד מול החשיבה והתפיסה של רבני העבר.
הברק התודעתי והאנושי הנו קבוע-קיים ועבורי יש בכך נחמה ושמחה.
|