חיפוש מהיר
מועדפים שלי
להאט את עצמנו לדעת
המאמר מתייחס לחשיבות האטת התנועה כחלק מתהליך שינוי דפוסים. ההאטה מאפשרת לנו לשים לב לריבוי הרבדים בבסיס כל דבר אותו אנו עושים ומאפשרת לנו לגלות עולם של בחירה.
להאט את עצמנו לדעת
Slow down baby, baby slow down?""
מי שמכיר אותי, יודע שאני אישה של הקצב המהיר. אני הולכת מהר, מדברת מהר, חושבת ועושה הקשרים מהר. אני אסוציאטיבית ונוטה לקשר דברים מעולמות שונים, כמו הקשר שאני עושה ברגע זה למחקר שקראתי המקשר בין מהירות ההליכה ומהירות החשיבה.
אל תדאגו, אני לא אצנית, לא מתרגלת ריצה, אבל המקצב הבסיס שלי- מהיר.
כשאני יוצאת ל`הליכה` - אני הולכת מהר, וזה מקשה למצוא פרטנרים לזה, לפחות אצל חלק מבני הבית, כיוון ש חלקם הולכים לאט ממני והאטה לקצב של מישהו אחר דורשת ממני הרבה סבלנות וסובלנות.
לא מזמן טיילנו עם זוג חברים אותם לא פגשנו שנים רבות. החברה ואני (שנולדנו באותו היום והשנה והיא היתה בתור אחרי בבקו"ם, קיבלה מספר אישי אחד אחרי ומאז נקשרנו) -דומות מבחינות רבות. אחד הדברים הדומים מאד בינינו הוא המקצב הפנימי הזה (וחוש ההומור), שאפשרו לנו לצלוח את הטירונות המגוחכת בבה"ד 12 בשלום. בזמן הטיול, מבלי ששמנו לב, כשאנו עסוקות בסגירת פערים ביוגרפיים, השארנו את שני הגברים הרחק מאחור. שתינו היינו זקוקות למקצב ההליכה המהירה כדי להרגיש `חיות`. אני לא שיאנית מהירות, שלא תטעו, ואני יודעת לנוע גם בעצלות רבה; ובכל זאת, כשאני נעה מהר, משהו בצורך של המוזיקה הפנימית שלי? נענה.
א-מה-מה, כמו שאומרים אצלינו, כשרוצים לשנות דפוס תנועה/פעולה כלשהו, או דפוס רגשי, צריך לעשות בדיוק את ההפך מהקצב הרגיל שלי: להאט. ומה אם לא שינויי דפוסים מביאה לנו הקורונה. היא חוזרת ודוחפת זאת לפנינו הנדהמות ודורשת שנשתנה. וכדי להשתנות ? צריך, כאמור, להאט.
ממש להאט.
ההאטה מאפשרת לנו לשים לב לריבוי הרבדים ולדקויות שאינם מגיעים לטווח התודעה בתנועה המהירה.
ההאטה מאפשרת לנו לבחור בכל רגע היכן אנו רוצים לשים את תשומת הלב שלנו, ואז מתארגנת מערכת העצבים בהתאם.
שינוי דפוס הינו שינוי נוירולוגי; שינוי האופן בו אנו חווים את הסביבה דרך מערכת העצבים ומגיבים דרך שליחת אותות חשמליים לחלקי הגוף ולשרירים. המשוב החוזר אל המוח מקבל משמעות דרך תשומת הלב וחוזר חלילה. לדוגמא, בתהליך של התיישבות על הרצפה ניתן לשים לב: לתהליך הירידה, לקיפול הגוף, למשקל הגוף הבא במגע עם הקרקע, או לנשימת הגוף כיוונה ומקצבה, או לתחושת הקרקע/האוויר/הבגד על העור, או ליחסים שבין העצמות המשחררות משקלן אל הקרקע ונעות כלפי פנים , ועוד.
ההאטה, שהיא אחד הבסיסים החשובים לעבודה בתנועה סומאטית, מאפשרת לנו לבחור ? ושוב לבחור מחדש- בכל רגע. לבחור היכן לשים את תשומת הלב, כיצד להגיב לתחושות המגיעות ממערכת החושים, כיצד לבצע את התנועה הבאה ודרך איזו מערכת לחוות אותה: מערכת השלד/השרירים/העצבים/הנשימה/הנוזלים/ העור/ ?ועוד. כל אחת מהמערכות תפיק חוויה שונה, איכות תנועה שונה ותוצאה שונה ברמה הפיזית והרגשית.
עכשיו, כשמרוץ ההוראה הרגיל שלי יצא לחופשה חלקית, או עבר לזום, בו אני נדרשת לרמת מודעות שונה וליכולת לדברר את עצמי באופן ברור ובמרחב מצומצם - אני מתפנה להאט ולגלות כיצד בחרכים שבין רגעי הזמן, מתרחב לו עוד זמן, ועוד.
חווית הזמן מתרחבת ועולם נפתח, מעין טריטוריית זמן שאינה בעולם הזה. אפשר לשים לב למה אני שמה את לבי. במרווחים שבין העצמות, השרירים, העור וכלי הדם ? מתגלים עוד ועוד מרווחים. אפשר לצלול לתוכם ולחפש את המרווחים שבין הסדקים, אותם מקומות שאינם ?מושלמים?. האגן שאינו לגמרי מאוזן, הפציעה בצלעות שהשאירה את צד ימין מקוצר מעט, המשקל שאינו נח שווה על שני צידי הגוף. כמו עליסה הנכנסת אל מאורת הארנב, אני נעלמת לי במימד הזמן ומדי פעם נזכרת שבזכות הסדקים ? נכנס גם האור.
זו אינה הפעם הראשונה, ממש לא. כבר שנים אני מכירה את חווית הצלילה הזו וכמה היא משחררת, אבל ביומיום קל כל כך להישאב שוב אל המקצב הרגיל, המהיר, מקצב ?הבית? של הגוף.
להאט את עצמנו לדעת
נסו גם אתם:
בשכיבה על הרצפה, חקרו את הדקויות של שחרור המשקל. כמה ולמה אתם בוחרים להתמסר עם המשקל? למשטח העליון של הרצפה/פרקט? לספוג שתחתיו? לרצפות הישנות שתחתיו? לחול שתחתיהן? לבטון שמתחתיו? לאוויר שתחת הבטון? לאדמה? ללב האדמה?
כל כך הרבה בחירה יש לנו אם רק ניכנס לחרכים ולאט. מתוך הבחירה החדשה נסו לתרגל העברת משקל וגלגולים על הרצפה ולמצוא זרימה וכיווניות אחרת, מקצב חדש של העברת תנועה בין חלקי הגוף. התרגול הרגיל והמוכר של יכול להיחוות כשיר חדש.
אני עולה מהרצפה אל המרחב. כל עצמותי אומרות שירה ולבבי רן. חודשים של מתח שהורגש בגב התחתון וכאבים של פציעת הגב שמלאו לה כבר שלושים שנה ? מתפוגגים. יש זרימה חדשה והרבה פחות מאמץ, ונוצרים מקצבים חדשים. הם גם מהירים, אבל מהירות אינה בהכרח ה?סיפור? שלהם. משהו חדש נולד.
חופש.
ובקישור אקטואלי משהו, אני תוהה מה נמצא כולנו במרווחים שבין הסדקים של חלקי העם העייף והמשוסע הזה. האם לא הגיע הזמן שגם הוא יוריד את הרגל מהגז?
הי, לאן אנחנו ממהרים כלכך, עכשיו שהגבולות סגורים? אולי כדאי שנאט את תגובותינו ונשים לב למה אנחנו שמים לב אצל עצמנו ואצל האחר. אני מנחשת שרק טוב ייצא לנו מזה.
Slow down baby, baby slow down?""
מי שמכיר אותי, יודע שאני אישה של הקצב המהיר. אני הולכת מהר, מדברת מהר, חושבת ועושה הקשרים מהר. אני אסוציאטיבית ונוטה לקשר דברים מעולמות שונים, כמו הקשר שאני עושה ברגע זה למחקר שקראתי המקשר בין מהירות ההליכה ומהירות החשיבה.
אל תדאגו, אני לא אצנית, לא מתרגלת ריצה, אבל המקצב הבסיס שלי- מהיר.
כשאני יוצאת ל`הליכה` - אני הולכת מהר, וזה מקשה למצוא פרטנרים לזה, לפחות אצל חלק מבני הבית, כיוון ש חלקם הולכים לאט ממני והאטה לקצב של מישהו אחר דורשת ממני הרבה סבלנות וסובלנות.
לא מזמן טיילנו עם זוג חברים אותם לא פגשנו שנים רבות. החברה ואני (שנולדנו באותו היום והשנה והיא היתה בתור אחרי בבקו"ם, קיבלה מספר אישי אחד אחרי ומאז נקשרנו) -דומות מבחינות רבות. אחד הדברים הדומים מאד בינינו הוא המקצב הפנימי הזה (וחוש ההומור), שאפשרו לנו לצלוח את הטירונות המגוחכת בבה"ד 12 בשלום. בזמן הטיול, מבלי ששמנו לב, כשאנו עסוקות בסגירת פערים ביוגרפיים, השארנו את שני הגברים הרחק מאחור. שתינו היינו זקוקות למקצב ההליכה המהירה כדי להרגיש `חיות`. אני לא שיאנית מהירות, שלא תטעו, ואני יודעת לנוע גם בעצלות רבה; ובכל זאת, כשאני נעה מהר, משהו בצורך של המוזיקה הפנימית שלי? נענה.
א-מה-מה, כמו שאומרים אצלינו, כשרוצים לשנות דפוס תנועה/פעולה כלשהו, או דפוס רגשי, צריך לעשות בדיוק את ההפך מהקצב הרגיל שלי: להאט. ומה אם לא שינויי דפוסים מביאה לנו הקורונה. היא חוזרת ודוחפת זאת לפנינו הנדהמות ודורשת שנשתנה. וכדי להשתנות ? צריך, כאמור, להאט.
ממש להאט.
ההאטה מאפשרת לנו לשים לב לריבוי הרבדים ולדקויות שאינם מגיעים לטווח התודעה בתנועה המהירה.
ההאטה מאפשרת לנו לבחור בכל רגע היכן אנו רוצים לשים את תשומת הלב שלנו, ואז מתארגנת מערכת העצבים בהתאם.
שינוי דפוס הינו שינוי נוירולוגי; שינוי האופן בו אנו חווים את הסביבה דרך מערכת העצבים ומגיבים דרך שליחת אותות חשמליים לחלקי הגוף ולשרירים. המשוב החוזר אל המוח מקבל משמעות דרך תשומת הלב וחוזר חלילה. לדוגמא, בתהליך של התיישבות על הרצפה ניתן לשים לב: לתהליך הירידה, לקיפול הגוף, למשקל הגוף הבא במגע עם הקרקע, או לנשימת הגוף כיוונה ומקצבה, או לתחושת הקרקע/האוויר/הבגד על העור, או ליחסים שבין העצמות המשחררות משקלן אל הקרקע ונעות כלפי פנים , ועוד.
ההאטה, שהיא אחד הבסיסים החשובים לעבודה בתנועה סומאטית, מאפשרת לנו לבחור ? ושוב לבחור מחדש- בכל רגע. לבחור היכן לשים את תשומת הלב, כיצד להגיב לתחושות המגיעות ממערכת החושים, כיצד לבצע את התנועה הבאה ודרך איזו מערכת לחוות אותה: מערכת השלד/השרירים/העצבים/הנשימה/הנוזלים/ העור/ ?ועוד. כל אחת מהמערכות תפיק חוויה שונה, איכות תנועה שונה ותוצאה שונה ברמה הפיזית והרגשית.
עכשיו, כשמרוץ ההוראה הרגיל שלי יצא לחופשה חלקית, או עבר לזום, בו אני נדרשת לרמת מודעות שונה וליכולת לדברר את עצמי באופן ברור ובמרחב מצומצם - אני מתפנה להאט ולגלות כיצד בחרכים שבין רגעי הזמן, מתרחב לו עוד זמן, ועוד.
חווית הזמן מתרחבת ועולם נפתח, מעין טריטוריית זמן שאינה בעולם הזה. אפשר לשים לב למה אני שמה את לבי. במרווחים שבין העצמות, השרירים, העור וכלי הדם ? מתגלים עוד ועוד מרווחים. אפשר לצלול לתוכם ולחפש את המרווחים שבין הסדקים, אותם מקומות שאינם ?מושלמים?. האגן שאינו לגמרי מאוזן, הפציעה בצלעות שהשאירה את צד ימין מקוצר מעט, המשקל שאינו נח שווה על שני צידי הגוף. כמו עליסה הנכנסת אל מאורת הארנב, אני נעלמת לי במימד הזמן ומדי פעם נזכרת שבזכות הסדקים ? נכנס גם האור.
זו אינה הפעם הראשונה, ממש לא. כבר שנים אני מכירה את חווית הצלילה הזו וכמה היא משחררת, אבל ביומיום קל כל כך להישאב שוב אל המקצב הרגיל, המהיר, מקצב ?הבית? של הגוף.
להאט את עצמנו לדעת
נסו גם אתם:
בשכיבה על הרצפה, חקרו את הדקויות של שחרור המשקל. כמה ולמה אתם בוחרים להתמסר עם המשקל? למשטח העליון של הרצפה/פרקט? לספוג שתחתיו? לרצפות הישנות שתחתיו? לחול שתחתיהן? לבטון שמתחתיו? לאוויר שתחת הבטון? לאדמה? ללב האדמה?
כל כך הרבה בחירה יש לנו אם רק ניכנס לחרכים ולאט. מתוך הבחירה החדשה נסו לתרגל העברת משקל וגלגולים על הרצפה ולמצוא זרימה וכיווניות אחרת, מקצב חדש של העברת תנועה בין חלקי הגוף. התרגול הרגיל והמוכר של יכול להיחוות כשיר חדש.
אני עולה מהרצפה אל המרחב. כל עצמותי אומרות שירה ולבבי רן. חודשים של מתח שהורגש בגב התחתון וכאבים של פציעת הגב שמלאו לה כבר שלושים שנה ? מתפוגגים. יש זרימה חדשה והרבה פחות מאמץ, ונוצרים מקצבים חדשים. הם גם מהירים, אבל מהירות אינה בהכרח ה?סיפור? שלהם. משהו חדש נולד.
חופש.
ובקישור אקטואלי משהו, אני תוהה מה נמצא כולנו במרווחים שבין הסדקים של חלקי העם העייף והמשוסע הזה. האם לא הגיע הזמן שגם הוא יוריד את הרגל מהגז?
הי, לאן אנחנו ממהרים כלכך, עכשיו שהגבולות סגורים? אולי כדאי שנאט את תגובותינו ונשים לב למה אנחנו שמים לב אצל עצמנו ואצל האחר. אני מנחשת שרק טוב ייצא לנו מזה.
שלח.י מסר
פניה במייל
בפייסבוק
קבוצת וואטסאפ
מה ניתן לפרסם?