חיפוש מהיר
מועדפים שלי
לשבת, יושבת, מיושבת
אימי עליה השלום הייתה אומרת שהייתי ילדה מאוד סוערת, שבכל פעם שפתחתי את הדלת בסערה הביתה החלונות היו נרעדים...
שובבה חסרת מעצורים וסבלנות שבעיקר לא יכלה לשבת במקום אחד ליותר מדקותיים..
ואני דווקא זכרתי את עצמי יושבת שעות בחוץ ובונה לנמלים עיר, מסדרת את מעונו של עכבר השדה לצד המדרגות בכניסה לבית, מחפשת מאיפה זולגות דמעות השרף של העץ בחצר...ואוספת את שיבעת החתולים לעדר ומוליכה אותם למרעה בדשא אצל מאג`י חברתי שגרה בקצה הרחוב...
כמי שגדלה עם האמירות שאני חסרת סבלנות הבנתי שכנראה אני חייבת למצוא אותה...לא כל כך הבנתי למה אני צריכה לשבת במקום אחד, למה אני צריכה סבלנות ואיפה היא נמצאת; החוויה שלי בעולם הפנימי שלי הייתה מליאה בשקט שהביא איתו יכולת להבחין בתופעות קטנות ששימחו את ליבי; ידעתי להבחין בכל השינויים הכי קטנים שחלו בעיר הנמלים בכל יום ושמתי לב שתודעתי שקטה כשאני מתבוננת רק בנעשה ובככות הדברים. ככל שהזמן עבר מצאתי את עצמי עושה "מלאכות" בניה, ניקוי וסידור סביב עיר הנמלים שדרשו ממני המון סבלנות, משמעת עצמית וסדר...לאט התגלו בפני שלבים של תהליכים שבסופם הייתה יצירה והולדה של משהו חדש .
לימים הבנתי שבחלק הזה של היום שלי דווקא כן הצלחתי למצוא את הסבלנות, הצלחתי למצוא את עצמי יושבת יותר מדקותיים, הצלחתי למצוא את עצמי מיושבת בתוך עולמי המיילד שוב ושוב הרפתקאות והתרחשויות פלאיות...ואז עלתה השאלה הגדולה איך אני יכולה להגיע ולמצוא את זה בחוץ, מחוץ לעיר הנמלים, לעדר החתולים ולזליגת העצים...איך אמצע את החיבור הזה בעולם הזה של "תפקוד הגדולים"?...
ואיכשהו משהו בתוכי לימד אותי "להתחיל בקטן", מאחר ואחוזי מסוגלות הישיבה שלי היו עדין נמוכים, זה התחיל מלהתבונן בטיפות המים שנזלו מהברז בחצר, שטיפת הכלים שהפכה לאירוע מניח את הדעת כשאני עוקבת בעיני אחרי כל טיפה של מים שנושרת מהכלי השטוף...בשעות אחר הצהריים היו כמה רגעים שחיכיתי להם: מתבוננת באבי מכין לעצמו את כוס התה ומחכה לשנייה הזו ששקית התה תפגוש את המים שבכוס ותשנה אותם עם כל תנועה מדודה של טבילה...
בגיל 19 הבנתי שפניי מועדות לתחומי האומנות והיצירה ועוד הבנתי שאני חייבת למצוא לעצמי דרך שאוכל "לשבת" כדי לפתח בתוכי את הסבלנות לתת לתהליכים יצירתיים לקרות, הרגשתי "מוכנה" ללמד איך יושבים... ואז שמעתי שברחוב יבנה בתל אביב יש אישה אחת שמלמדת את זה וקוראים לזה מדיטציה....
מאז עברו המון המון מים על פני המון המון כלים בכיור, לקח לי שנים ללמוד "לשבת" לפעמים זה היה בעמידה, לפעמים בהליכה, לפעמים בתנועה, חיבוק, או מגע, לעיתים בציור...עד שלבסוף הצלחתי להתיישב...והמיושבות נתנה בי את המסוגלות ליצור את המסוגלות לחבור אל היצירה שחיי יוצרים בי, באחרים ובעולם...למדתי שלזה מה שהתכוונתי מאז ומעולם כשרציתי להיות מיושבת.
המרכז הישראלי להנחיה אינטגרטיבית בקבוצות בשיתוף עם וינגייט פותח שעריו ללימודים במסלול האינטגרטיבי להכשרת מנחי קבוצות, לפרטים נוספים צרו קשר...
ואני דווקא זכרתי את עצמי יושבת שעות בחוץ ובונה לנמלים עיר, מסדרת את מעונו של עכבר השדה לצד המדרגות בכניסה לבית, מחפשת מאיפה זולגות דמעות השרף של העץ בחצר...ואוספת את שיבעת החתולים לעדר ומוליכה אותם למרעה בדשא אצל מאג`י חברתי שגרה בקצה הרחוב...
כמי שגדלה עם האמירות שאני חסרת סבלנות הבנתי שכנראה אני חייבת למצוא אותה...לא כל כך הבנתי למה אני צריכה לשבת במקום אחד, למה אני צריכה סבלנות ואיפה היא נמצאת; החוויה שלי בעולם הפנימי שלי הייתה מליאה בשקט שהביא איתו יכולת להבחין בתופעות קטנות ששימחו את ליבי; ידעתי להבחין בכל השינויים הכי קטנים שחלו בעיר הנמלים בכל יום ושמתי לב שתודעתי שקטה כשאני מתבוננת רק בנעשה ובככות הדברים. ככל שהזמן עבר מצאתי את עצמי עושה "מלאכות" בניה, ניקוי וסידור סביב עיר הנמלים שדרשו ממני המון סבלנות, משמעת עצמית וסדר...לאט התגלו בפני שלבים של תהליכים שבסופם הייתה יצירה והולדה של משהו חדש .
לימים הבנתי שבחלק הזה של היום שלי דווקא כן הצלחתי למצוא את הסבלנות, הצלחתי למצוא את עצמי יושבת יותר מדקותיים, הצלחתי למצוא את עצמי מיושבת בתוך עולמי המיילד שוב ושוב הרפתקאות והתרחשויות פלאיות...ואז עלתה השאלה הגדולה איך אני יכולה להגיע ולמצוא את זה בחוץ, מחוץ לעיר הנמלים, לעדר החתולים ולזליגת העצים...איך אמצע את החיבור הזה בעולם הזה של "תפקוד הגדולים"?...
ואיכשהו משהו בתוכי לימד אותי "להתחיל בקטן", מאחר ואחוזי מסוגלות הישיבה שלי היו עדין נמוכים, זה התחיל מלהתבונן בטיפות המים שנזלו מהברז בחצר, שטיפת הכלים שהפכה לאירוע מניח את הדעת כשאני עוקבת בעיני אחרי כל טיפה של מים שנושרת מהכלי השטוף...בשעות אחר הצהריים היו כמה רגעים שחיכיתי להם: מתבוננת באבי מכין לעצמו את כוס התה ומחכה לשנייה הזו ששקית התה תפגוש את המים שבכוס ותשנה אותם עם כל תנועה מדודה של טבילה...
בגיל 19 הבנתי שפניי מועדות לתחומי האומנות והיצירה ועוד הבנתי שאני חייבת למצוא לעצמי דרך שאוכל "לשבת" כדי לפתח בתוכי את הסבלנות לתת לתהליכים יצירתיים לקרות, הרגשתי "מוכנה" ללמד איך יושבים... ואז שמעתי שברחוב יבנה בתל אביב יש אישה אחת שמלמדת את זה וקוראים לזה מדיטציה....
מאז עברו המון המון מים על פני המון המון כלים בכיור, לקח לי שנים ללמוד "לשבת" לפעמים זה היה בעמידה, לפעמים בהליכה, לפעמים בתנועה, חיבוק, או מגע, לעיתים בציור...עד שלבסוף הצלחתי להתיישב...והמיושבות נתנה בי את המסוגלות ליצור את המסוגלות לחבור אל היצירה שחיי יוצרים בי, באחרים ובעולם...למדתי שלזה מה שהתכוונתי מאז ומעולם כשרציתי להיות מיושבת.
המרכז הישראלי להנחיה אינטגרטיבית בקבוצות בשיתוף עם וינגייט פותח שעריו ללימודים במסלול האינטגרטיבי להכשרת מנחי קבוצות, לפרטים נוספים צרו קשר...
שלח.י מסר
פניה במייל
בפייסבוק
קבוצת וואטסאפ
מה ניתן לפרסם?