חיפוש מהיר
מועדפים שלי
הגוף שבתודעה
אנו נולדים לתוך גוף, איש לא שואל אותנו, איש לא ביקש את רשותנו.
יום אחד אנו מוצאים עצמנו בתוך גוף וכך מתחילה מערכת יחסים מושכת ומורכבת של אהבה ושנאה.
יום אחד אנו מוצאים עצמנו בתוך גוף וכך מתחילה מערכת יחסים מושכת ומורכבת של אהבה ושנאה.
את מרבית חיינו נבלה בדאגה לגוף הזה, נספק כל גחמה שלו ונבטיח שיהיה לו נוח עד כמה שאפשר. עד שנקשיב ונבין את תבונת הגוף.
אנו מאכילים אותו שלוש פעמים ביום, בתוספת חטיפים וקפה כדי להשקיטו. יותר משני שלישי מחיינו אנו מעסיקים אותו בעבודה ובפעילויות שונות. את השליש האחר אנו מבלים בחוסר מודעות כדי לתת לו את המנוחה שהוא דורש.
אנו משקיעים משאבים ותשומת לב עצומה כדי שייראה טוב ויהיה לבוש בבגדים יפים. התודעה שלנו עסוקה ללא הרף בהגנה על הגוף כנגד פגיעה. ואחרי כל העבודה הקשה הזאת הוא גומל לנו לא פעם בחוליים ובכאבים.
נדמה שדי בכך בכדי שנרצה לצאת ממנו, להשאיר את העול הזה מאחורינו. אלא שאיש מאיתנו אינו רוצה לעזוב את גופו. אנו קשורים לחלוטין לתינוק הגדול הנזקק הזה.
מאחר ולא קל להיות בגוף, אנו נוטים להתעלם מתבונת הגוף, מקולות טורדניים של צורך, כאב ואי-נוחות. אנו משקיטים אותם באמצעות חומרים כמו סוכר, אלכוהול ומשככי כאבים. אולם כל אלו משקיטים את הצווחות הצורמניות רק לזמן קצר.
עלינו למצוא דרך אחרת, לבחון מחדש את היחסים שלנו עם הגוף ולשאול כמה שאלות נוקבות.
האם אנחנו יודעים להקשיב למה שהגוף מספר?
לדוגמה, הכאב הוא דרכו של הגוף להגיד לנו שהוא זקוק לתשומת לב. האם אנו חוסמים את הזעקה עם משככי כאבים או שאנו מקשיבים למה שהכאב רוצה לומר? ואם איננו חוסמים את הקריאה, האם אנו חושבים במושגים של פתרון וטיפול, מנסים להשתיק את הקולות המפריעים, או מעניקים לקריאה תשומת לב עמוקה?
אולי אנו מנצלים את גופנו ומעבידים אותו בפרך, אך איננו יודעים זאת כי איננו מקשיבים לו?
האם אנחנו מתייחסים לגופנו ולחלקיו השונים כמו מבוגר שדוחף מוצץ לפיו של תינוק בוכה כדי לסתום את פיו, או שאנו מתייחסים אליו באהבה ובתשומת לב, מנסים להבין את צרכיו באמצעות מעקב אחרי הסימנים העדינים שהוא משדר?
אנו מבחינות בשינינו רק אם יש לנו כאב שיניים; אנו לא מבחינות בראשנו אלא אם הוא כואב; ואיננו חוות אף אחת מנשימותנו במלואה - אלא אם כן אנו סובלות מאסטמה. התייחסות עמוקה לגופנו מייצרת מודעות להתנהלות האוטומטית.
אנו מתחילות לחוש במסריו של הגוף החי, פותחות את חוויית קיומנו הגופני ומגלות שם מרחב מרתק.
תכנים נוספים בנושא תבונת הגוף בקישור הזה >
אנו מאכילים אותו שלוש פעמים ביום, בתוספת חטיפים וקפה כדי להשקיטו. יותר משני שלישי מחיינו אנו מעסיקים אותו בעבודה ובפעילויות שונות. את השליש האחר אנו מבלים בחוסר מודעות כדי לתת לו את המנוחה שהוא דורש.
אנו משקיעים משאבים ותשומת לב עצומה כדי שייראה טוב ויהיה לבוש בבגדים יפים. התודעה שלנו עסוקה ללא הרף בהגנה על הגוף כנגד פגיעה. ואחרי כל העבודה הקשה הזאת הוא גומל לנו לא פעם בחוליים ובכאבים.
נדמה שדי בכך בכדי שנרצה לצאת ממנו, להשאיר את העול הזה מאחורינו. אלא שאיש מאיתנו אינו רוצה לעזוב את גופו. אנו קשורים לחלוטין לתינוק הגדול הנזקק הזה.
מאחר ולא קל להיות בגוף, אנו נוטים להתעלם מתבונת הגוף, מקולות טורדניים של צורך, כאב ואי-נוחות. אנו משקיטים אותם באמצעות חומרים כמו סוכר, אלכוהול ומשככי כאבים. אולם כל אלו משקיטים את הצווחות הצורמניות רק לזמן קצר.
עלינו למצוא דרך אחרת, לבחון מחדש את היחסים שלנו עם הגוף ולשאול כמה שאלות נוקבות.
האם אנחנו יודעים להקשיב למה שהגוף מספר?
לדוגמה, הכאב הוא דרכו של הגוף להגיד לנו שהוא זקוק לתשומת לב. האם אנו חוסמים את הזעקה עם משככי כאבים או שאנו מקשיבים למה שהכאב רוצה לומר? ואם איננו חוסמים את הקריאה, האם אנו חושבים במושגים של פתרון וטיפול, מנסים להשתיק את הקולות המפריעים, או מעניקים לקריאה תשומת לב עמוקה?
אולי אנו מנצלים את גופנו ומעבידים אותו בפרך, אך איננו יודעים זאת כי איננו מקשיבים לו?
האם אנחנו מתייחסים לגופנו ולחלקיו השונים כמו מבוגר שדוחף מוצץ לפיו של תינוק בוכה כדי לסתום את פיו, או שאנו מתייחסים אליו באהבה ובתשומת לב, מנסים להבין את צרכיו באמצעות מעקב אחרי הסימנים העדינים שהוא משדר?
אנו מבחינות בשינינו רק אם יש לנו כאב שיניים; אנו לא מבחינות בראשנו אלא אם הוא כואב; ואיננו חוות אף אחת מנשימותנו במלואה - אלא אם כן אנו סובלות מאסטמה. התייחסות עמוקה לגופנו מייצרת מודעות להתנהלות האוטומטית.
אנו מתחילות לחוש במסריו של הגוף החי, פותחות את חוויית קיומנו הגופני ומגלות שם מרחב מרתק.
תכנים נוספים בנושא תבונת הגוף בקישור הזה >
שלח.י מסר
פניה במייל
בפייסבוק
קבוצת וואטסאפ
מה ניתן לפרסם?