חיפוש מהיר
מועדפים שלי
מה עבודה ומנוחה ועל משמעות השנ"צ
מה אנו יכולים ללמוד על עצמנו דרך האופן בו אנו מארגנים את חיינו? כיצד נלמד להכיר את המשפטים והמילים של תנועותינו? בתנועה בין עבודה ומנוחה, על פי רודולף לאבאן.
"כבר צריך להתעורר / את האוטובוס לא לאחר / ולעבודה, יוצא אל הרחוב / אנשים עומדים בתחנה / ואחת נדחפת ראשונה / ולעבודה, אין לי זמן לחשוב / הכרטיסן אומר "קדימה", / מצטופפים כולם יותר פנימה, / ויום חדש מתחיל / מעונן חלקית עם גשם, כרגיל..." (דני סנדרסון)
כי אין לנו רגע דל...ומהבוקר יצאו הילדים לחופשת הפסח. נותרו 10 ימים למרוץ הגדול- ניקיון, קניות, בישולים, ניקיון (אחרי הבישולים), קניות נוספות (לבישולים שלא הספקנו, ולמתנות לדודים, בכל זאת... "לא יפה לא להביא כלום"), ניקיון, בישולים...וחוזר חלילה.
תחושת המרוץ המתמדת, הניסיון להספיק,
המעבר המתמיד מדבר לדבר,
קוצר הנשימה,
קוצר הזמן לחשוב,
קוצר הזמן להרגיש, לעכל,
לעתים קרובות ... גם קוצר הראות לטווח ארוך.
מדינה בהתקף אסטמה...
ריבוי הפעולות והפעילויות מאפיין את כל החברה המערבית, אך אצלנו כהרגלנו - אנו משכללים זאת לידי אומנות.
בהתבוננות מכיוון הגוף והתנועה, ניתן לבחון את המרוץ הלאומי הזה על פני קו המשך שבין פעולה - מנוחה, תימה תנועתית קוטבית נוספת שהגדיר רודולף לאבאן (ראו מאמר קודם על האביב והתימה של פנימה---החוצה) הנמצאת על קו משך תנועתי, ודרכה ניתן להתבונן באופן בו אנו מתמודדים עם המציאות של חיינו.
התימה של עבודה - מנוחה מבטאת את הגישה פנימית שלנו כאנשים פרטיים/ חברה/ תרבות/ אומה אל הרעיון של "עבודה" מול "מנוחה / התאוששות".
ובאמת, מתי לאחרונה, כיחידים וכאומה הרשינו לעצמנו... לנוח?
בעיני רבים מאיתנו "מנוחה", והשנ"צ בפרט, נתפסת לא רק כ`פינוק` ו`חנוניות`; "שאנטי-באנטי" היא מכונה בעיני חלק... פינוק `תל אביבי` או `גלילי` מנותק כזה, "שנ"צ אסור" שכזה.
בחודשים האחרונים, בהם מתרופפים חלק מהחוטים העדינים והסבוכים המחברים אותנו זה לזה בחברה בישראל, והקצוות בין ימין ושמאל מתחדדים עד כאב, נתפסת המנוחה ל`אנטי-תזה` לערכים הלאומיים, אנטי-ציונית, סכנה לקיומנו. הרי עדיין יש לפנינו משימות לאומיות ובטחוניות רבות, ומי אנחנו ש"נשב לנוח"? יש כאן תערובת של שאריות מהאתוס הציוני-התיישבותי של תחילת היישוב היהודי, האתוס הדתי היהודי הנוגע ל"ביטול זמן", החיים המודרניים על שלל לחציהם, והרי לנו תרכובת שלא ממש "מרשה" לנו...לנוח.
הרי, ללא קשר לעדה ... "לנוח אנחנו ננוח בקבר".
אבל ברמה האישית - מנוחה היא צורך גופני ונפשי, היא חלק הכרחי מהקוד של האלגוריתם המפעיל את ה-I-robot" " הזה שקוראים לו: "אני", והיא כתובה בהוראות ההפעלה שבמדריך למשתמש המגיע איתנו אל העולם. על היעדר מנוחה אנחנו משלמים מחיר יקר.
מערכות הגוף שלנו- תאים, שרירים, רקמות, עצמות, איברים פנימיים, מערכות החישה למיניהן, המוח, ה- כ- ל בנוי ופועל במקצבים תמידיים של פעולה ומנוחה, של צמיחה והתכנסות, של שאיפה ונשיפה, של מאמץ...ושחרור.
ללא המנוחה, נשאר הגוף במתח מתמיד, ב mode הפעלה תמידי השוחק את החוסן, את העמידות והיכולת שלו עצמו להתגייס שוב ושוב למען פעולות היומיום (שלא להזכיר את המשימות הלאומיות...). ללא מנוחה מתקשים התאים שלנו להתחדש, לשכפל נכון את ה ד-נ-א, לתקן באגים במערכות ההפעלה שלהם, לחשוב על אפשרויות חדשות ולהרגיש רגשות חדשים.
במונחים של תנועה- מנוחה אינה דווקא "לא-עבודה". היא יכולה להיות חוסר `פעולה`, שחרור, אך היא יכולה לבוא לידי ביטוי גם שינוי של סוג הפעולה, של איכותה או אפילו של הכיוון המרחבי שלה. כיוון שהגוף, שאינו מחשב ומערכת המחשוב שלו אינה בינארית, מנוחה אינה תמיד רק מצב של `אי-פעולה`. היא יכולה להיות שינה, מדיטציה או רביצה על הספה ? כל אלה מנוחות מוכרות, אבל מנוחה יכולה גם להיות פעולה מסוג שונה, או אפילו ארגון אחר של הפעולות, היכול לאפשר לגוף לנוח.
מה זאת אומרת "ארגון הפעולות"?
לארגון הפעולות יש חשיבות והשפעה גדולה על החוויה היומיומית שלנו ועל בריאותנו הגופנית, והנפשית, על היעילות התנועתית שלנו ואפילו על ההבעה של התנועה שלנו.
פעולות הגוף מאורגנות במעין `משפטים` (פראזות) שהופכים את המילים (=הפעולות) לחיבור היוצר את הטקסט והסב-טקסט הגופני-תנועתי-רגשי-מחשבתי.
משפטים אלה נותנים לרצף הפעולות האינסופי של החיים משמעות עבורנו ועבור מי שמתבונן בנו. ישנם משפטים ארוכים, ישנם משפטים קצרים. יש כאלה בעלי דגש בהתחלה, המתפוגגים לקראת סיומם, וכאלה המתחילים בשקט, ומסתיימים בסימן קריאה (!). ישנם משפטים הממשיכים זה לתוך זה ונותנים תחושה כי לעולם לא יסתיימו, ויש כאלה המופרדים באופן ברור ומובהק. ללא מבנים אלה הייתה תנועתנו בליל ארוך ובלתי מובן של פעולות. אפילו לעצמנו היינו בלתי מובנים, ומעל לכל- היינו עייפים מאד מכיוון שתבניות אלה יוצרות לנו את המקצבים של עבודה ומנוחה.
ברוב המקרים נגלה כי התבנית ההתנהגותית שלנו אינה עשויה מקשה אחת, ואנו כותבים עבודה באופן אחר מאיך שאנו מבשלים, ומכינים שיעור אחרת מהאופן בו אנו עושים קניות.
ובכל זאת...יש לנו נטייה כלפי מבנים תנועתיים מסוימים יותר מאשר אחרים. התבנית הבסיסית בנויה משלב של הכנה---פעולה עיקרית---סיום/התאוששות, (לדוגמא, הכנה לבישול ---בישול --- סיום/התאוששות). לכל אחד מאיתנו `העדפות` שונות מבחינת הדגשים שאנו נותנים לכל שלב. למשל, הנטייה להקדיש הרבה זמן להכנות, בישול זריז וסיום מחופף, או להפך- שמים את הסיר על האש ורצים מהר להביא ולחתוך את המצרכים (=אין הכנה) ואז לבשל ולא לעזוב את המטבח עד שהוא מצוחצח (= דגש על סיום, אבל ללא התאוששות). הואריאציות רבות, והן יוצרות את סגנון ההתנהלות האישי שלנו, אותו נפגוש במקומות שונים לאורך ולרוחב החיים שלנו. לחלקנו יש משפטי פעולה מעטים עם הרבה מרווחי מנוחה ביניהם, אבל אצל רבים מאיתנו- אין בין המשפטים אפילו מרווח נשימה. בישול מנת בשר חופף עם בישול מנת תוספת ותוך כדי אנחנו מנקים ארון שלא הגענו אליו, וכמו שזה מסתיים אנחנו עוזרים לילד בשיעורי הבית, עונים על מיילים מהעבודה ומרוקנים את המדיח.
האם הבחירות שלנו `טובות`? בניתוח תנועה לאבאן אנו מכירים בעושר האפשרויות הקיים, ובחשיבות של מגוון הצבעים ברפרטואר האישי (והלאומי). אין `טוב` או `רע` מוחלטים, `נכון` או `לא נכון`. השאלה בכל סיטואציה היא ? `כיצד משרתת אותי הבחירה שלי`? האם היא יעילה? ו`מה יקרה אם אנסה זאת אחרת`? בכל סיטואציה יש ארגון תנועתי שמשרת טוב יותר את הפעולה ומטרתה, וארגון שעושה זאת טוב פחות, אולם מבנים ארגוניים אלה אינם בעלי ערך מוחלט, וכל סיטואציה שונה מקודמתה. פעולות/סיטואציות/אינטראקציות שונות מזמנות לנו צרכים שונים, ואלה משפיעים על האופן בו יש לפעול. טוב יהיה לנו להעשיר, להרחיב ולהגדיל את היכולת שלנו לפעול ברפרטואר רחב ועשיר, ולהתאים עצמנו לסיטואציות השונות. וללא ספק- יהיה לנו טוב לנוח, לפחות מדי פעם.
אז לכבוד הפסח שמתקרב, והנקיונות שמאיימים בפתח ? אני מאחלת לכולנו -
שנדע לא להיסחף בכל ה-`צריכ/ים` של פסח, שנדע לקחת הפסקות בין הניקיונות והבישולים, שנזכור כי בפסח מגיע האובך עם החול ממדבר סיני (שנזכור את המדבר) ועל זה נאמר חבל"ז במובן הישן. ושניקח בחשבון כי מיד בסיום הפסח מגיעים: המימונה, יום העצמאות, ל"ג בעומר, שבועות, ו...חופשת הקיץ.
אז... קחו אוויר, ואל תשכחו את השנ"צ. אני - בדרכי אליה...
כי אין לנו רגע דל...ומהבוקר יצאו הילדים לחופשת הפסח. נותרו 10 ימים למרוץ הגדול- ניקיון, קניות, בישולים, ניקיון (אחרי הבישולים), קניות נוספות (לבישולים שלא הספקנו, ולמתנות לדודים, בכל זאת... "לא יפה לא להביא כלום"), ניקיון, בישולים...וחוזר חלילה.
תחושת המרוץ המתמדת, הניסיון להספיק,
המעבר המתמיד מדבר לדבר,
קוצר הנשימה,
קוצר הזמן לחשוב,
קוצר הזמן להרגיש, לעכל,
לעתים קרובות ... גם קוצר הראות לטווח ארוך.
מדינה בהתקף אסטמה...
ריבוי הפעולות והפעילויות מאפיין את כל החברה המערבית, אך אצלנו כהרגלנו - אנו משכללים זאת לידי אומנות.
בהתבוננות מכיוון הגוף והתנועה, ניתן לבחון את המרוץ הלאומי הזה על פני קו המשך שבין פעולה - מנוחה, תימה תנועתית קוטבית נוספת שהגדיר רודולף לאבאן (ראו מאמר קודם על האביב והתימה של פנימה---החוצה) הנמצאת על קו משך תנועתי, ודרכה ניתן להתבונן באופן בו אנו מתמודדים עם המציאות של חיינו.
התימה של עבודה - מנוחה מבטאת את הגישה פנימית שלנו כאנשים פרטיים/ חברה/ תרבות/ אומה אל הרעיון של "עבודה" מול "מנוחה / התאוששות".
ובאמת, מתי לאחרונה, כיחידים וכאומה הרשינו לעצמנו... לנוח?
בעיני רבים מאיתנו "מנוחה", והשנ"צ בפרט, נתפסת לא רק כ`פינוק` ו`חנוניות`; "שאנטי-באנטי" היא מכונה בעיני חלק... פינוק `תל אביבי` או `גלילי` מנותק כזה, "שנ"צ אסור" שכזה.
בחודשים האחרונים, בהם מתרופפים חלק מהחוטים העדינים והסבוכים המחברים אותנו זה לזה בחברה בישראל, והקצוות בין ימין ושמאל מתחדדים עד כאב, נתפסת המנוחה ל`אנטי-תזה` לערכים הלאומיים, אנטי-ציונית, סכנה לקיומנו. הרי עדיין יש לפנינו משימות לאומיות ובטחוניות רבות, ומי אנחנו ש"נשב לנוח"? יש כאן תערובת של שאריות מהאתוס הציוני-התיישבותי של תחילת היישוב היהודי, האתוס הדתי היהודי הנוגע ל"ביטול זמן", החיים המודרניים על שלל לחציהם, והרי לנו תרכובת שלא ממש "מרשה" לנו...לנוח.
הרי, ללא קשר לעדה ... "לנוח אנחנו ננוח בקבר".
אבל ברמה האישית - מנוחה היא צורך גופני ונפשי, היא חלק הכרחי מהקוד של האלגוריתם המפעיל את ה-I-robot" " הזה שקוראים לו: "אני", והיא כתובה בהוראות ההפעלה שבמדריך למשתמש המגיע איתנו אל העולם. על היעדר מנוחה אנחנו משלמים מחיר יקר.
מערכות הגוף שלנו- תאים, שרירים, רקמות, עצמות, איברים פנימיים, מערכות החישה למיניהן, המוח, ה- כ- ל בנוי ופועל במקצבים תמידיים של פעולה ומנוחה, של צמיחה והתכנסות, של שאיפה ונשיפה, של מאמץ...ושחרור.
ללא המנוחה, נשאר הגוף במתח מתמיד, ב mode הפעלה תמידי השוחק את החוסן, את העמידות והיכולת שלו עצמו להתגייס שוב ושוב למען פעולות היומיום (שלא להזכיר את המשימות הלאומיות...). ללא מנוחה מתקשים התאים שלנו להתחדש, לשכפל נכון את ה ד-נ-א, לתקן באגים במערכות ההפעלה שלהם, לחשוב על אפשרויות חדשות ולהרגיש רגשות חדשים.
במונחים של תנועה- מנוחה אינה דווקא "לא-עבודה". היא יכולה להיות חוסר `פעולה`, שחרור, אך היא יכולה לבוא לידי ביטוי גם שינוי של סוג הפעולה, של איכותה או אפילו של הכיוון המרחבי שלה. כיוון שהגוף, שאינו מחשב ומערכת המחשוב שלו אינה בינארית, מנוחה אינה תמיד רק מצב של `אי-פעולה`. היא יכולה להיות שינה, מדיטציה או רביצה על הספה ? כל אלה מנוחות מוכרות, אבל מנוחה יכולה גם להיות פעולה מסוג שונה, או אפילו ארגון אחר של הפעולות, היכול לאפשר לגוף לנוח.
מה זאת אומרת "ארגון הפעולות"?
לארגון הפעולות יש חשיבות והשפעה גדולה על החוויה היומיומית שלנו ועל בריאותנו הגופנית, והנפשית, על היעילות התנועתית שלנו ואפילו על ההבעה של התנועה שלנו.
פעולות הגוף מאורגנות במעין `משפטים` (פראזות) שהופכים את המילים (=הפעולות) לחיבור היוצר את הטקסט והסב-טקסט הגופני-תנועתי-רגשי-מחשבתי.
משפטים אלה נותנים לרצף הפעולות האינסופי של החיים משמעות עבורנו ועבור מי שמתבונן בנו. ישנם משפטים ארוכים, ישנם משפטים קצרים. יש כאלה בעלי דגש בהתחלה, המתפוגגים לקראת סיומם, וכאלה המתחילים בשקט, ומסתיימים בסימן קריאה (!). ישנם משפטים הממשיכים זה לתוך זה ונותנים תחושה כי לעולם לא יסתיימו, ויש כאלה המופרדים באופן ברור ומובהק. ללא מבנים אלה הייתה תנועתנו בליל ארוך ובלתי מובן של פעולות. אפילו לעצמנו היינו בלתי מובנים, ומעל לכל- היינו עייפים מאד מכיוון שתבניות אלה יוצרות לנו את המקצבים של עבודה ומנוחה.
ברוב המקרים נגלה כי התבנית ההתנהגותית שלנו אינה עשויה מקשה אחת, ואנו כותבים עבודה באופן אחר מאיך שאנו מבשלים, ומכינים שיעור אחרת מהאופן בו אנו עושים קניות.
ובכל זאת...יש לנו נטייה כלפי מבנים תנועתיים מסוימים יותר מאשר אחרים. התבנית הבסיסית בנויה משלב של הכנה---פעולה עיקרית---סיום/התאוששות, (לדוגמא, הכנה לבישול ---בישול --- סיום/התאוששות). לכל אחד מאיתנו `העדפות` שונות מבחינת הדגשים שאנו נותנים לכל שלב. למשל, הנטייה להקדיש הרבה זמן להכנות, בישול זריז וסיום מחופף, או להפך- שמים את הסיר על האש ורצים מהר להביא ולחתוך את המצרכים (=אין הכנה) ואז לבשל ולא לעזוב את המטבח עד שהוא מצוחצח (= דגש על סיום, אבל ללא התאוששות). הואריאציות רבות, והן יוצרות את סגנון ההתנהלות האישי שלנו, אותו נפגוש במקומות שונים לאורך ולרוחב החיים שלנו. לחלקנו יש משפטי פעולה מעטים עם הרבה מרווחי מנוחה ביניהם, אבל אצל רבים מאיתנו- אין בין המשפטים אפילו מרווח נשימה. בישול מנת בשר חופף עם בישול מנת תוספת ותוך כדי אנחנו מנקים ארון שלא הגענו אליו, וכמו שזה מסתיים אנחנו עוזרים לילד בשיעורי הבית, עונים על מיילים מהעבודה ומרוקנים את המדיח.
האם הבחירות שלנו `טובות`? בניתוח תנועה לאבאן אנו מכירים בעושר האפשרויות הקיים, ובחשיבות של מגוון הצבעים ברפרטואר האישי (והלאומי). אין `טוב` או `רע` מוחלטים, `נכון` או `לא נכון`. השאלה בכל סיטואציה היא ? `כיצד משרתת אותי הבחירה שלי`? האם היא יעילה? ו`מה יקרה אם אנסה זאת אחרת`? בכל סיטואציה יש ארגון תנועתי שמשרת טוב יותר את הפעולה ומטרתה, וארגון שעושה זאת טוב פחות, אולם מבנים ארגוניים אלה אינם בעלי ערך מוחלט, וכל סיטואציה שונה מקודמתה. פעולות/סיטואציות/אינטראקציות שונות מזמנות לנו צרכים שונים, ואלה משפיעים על האופן בו יש לפעול. טוב יהיה לנו להעשיר, להרחיב ולהגדיל את היכולת שלנו לפעול ברפרטואר רחב ועשיר, ולהתאים עצמנו לסיטואציות השונות. וללא ספק- יהיה לנו טוב לנוח, לפחות מדי פעם.
אז לכבוד הפסח שמתקרב, והנקיונות שמאיימים בפתח ? אני מאחלת לכולנו -
שנדע לא להיסחף בכל ה-`צריכ/ים` של פסח, שנדע לקחת הפסקות בין הניקיונות והבישולים, שנזכור כי בפסח מגיע האובך עם החול ממדבר סיני (שנזכור את המדבר) ועל זה נאמר חבל"ז במובן הישן. ושניקח בחשבון כי מיד בסיום הפסח מגיעים: המימונה, יום העצמאות, ל"ג בעומר, שבועות, ו...חופשת הקיץ.
אז... קחו אוויר, ואל תשכחו את השנ"צ. אני - בדרכי אליה...
שלח.י מסר
פניה במייל
בפייסבוק
קבוצת וואטסאפ
מה ניתן לפרסם?