רצף התנועות, גמר אותי. זה לא שינה מי ומה אני, איך אני מרגישה היום, הייתי מחויבת לנוע ברצף הכתוב. להרים, לערבב, ללפף, לשלוף, לטפוח, לשפשף, לקשור, לנענע
לאחר שילדתי, מצאתי את עצמי עושה שוב ושוב את אותן תנועות כתובות מראש. במצבי מצוקה, יכולתי לצוף מעל הסיטואציה ולהתבונן בה כתמונה. ראיתי רצף של תנועות. לעיתים הייתי מרגישה לכודה בתוך כוריאוגרפיה שמישהו אחר כתב בשבילי.
לעיתים ביצעתי את הכוריאוגרפיה מתוך שמחה ואהבה. ורב הזמן התגעגעתי לאלתר. לנוע מתוך חופש, להתחייב אך ורק לרגע עצמו, לעוף ללא מועד חזרה. ולהתרסק בלי שזה משפיע על יצורים חסרי אונים שחיים תחת כנפך, ניזונים מגופך, ונעים אתך לכל מקום. לאחר שנים שבהן גופי היה כלי למחול הוא הפך כלי שרת לתינוקות.
הוא לא הפסיק לנוע, גם כשכל הנורות אותתו על קריסת מערכות. כשהיה יום שבו התנועות נעשו מתוך מקצב טוב וזרימה נכונה, אז בסיומו, יושבת עם כוס יין, הרגשתי סיפוק. לשתי דקות. אז ביצעת את המוטל עלייך, נעת נכון בתוך הכוריאוגרפיה היום, אבל מה אתך? רקדת? עפת? הסתובבתי עם עדת שאלות קבועה על חופש, בחירה, מהות.
בחנתי מושגים כגון: קואורדינציה, רמת ביצוע, חיבור רגשי, שימור וחלוקת אנרגיה, רפטטיביות, הרמוניה וזרימה. היה לי חזיון שהייתי מעלה בדמיוני ונתלית בו, מקרינה אותו ללא הפסק בראשי. בחזיון, אני נכנסת אל סטודיו ריק, נשכבת על הרצפה, נושמת עמוק ונאנחת. זהו. פשוט כמו לפתוח ברז, ורחוק כמו נווה מים לגווע במדבר. באותה המידה שרציתי להגיע לשם, גם פחדתי. חששתי שכשזה יקרה, הדבר הבא שיבוא לאחר האנחה, הוא בכי שלא יפסיק לעולם. נבהלתי מהאפשרות שלא אמצא את הדרך חזרה לרקוד. פחדתי שאסחף למקום המוכר של היוצרת, מכונסת, מרוכזת בעצמה, לא מאוזנת, מקום א-אימהי לחלוטין.
הייתי מבועתת מהאפשרות שבמשך שארית חיי רק אלמד אחרות איך לעשות את זה. ידעתי בכל רגע, ידיעה שלמה וברורה, שהתינוקות, האנשים האלו שאני מגדלת, הם היצירה הכי חשובה שאקח בה חלק, אי פעם, ללא שום ספק. אבל זה לא הספיק. רצף התנועות, גמר אותי. זה לא שינה מי ומה אני, איך אני מרגישה היום, הייתי מחויבת לנוע ברצף הכתוב. להרים, לערבב, לנדנד, ללפף, להחליף, לשלוף, לטפוח, לנקות, לקשור, לנענע... רציתי לעשות תנועות אחרות.
בעבודה זו, אני בוחנת את רצף התנועות הזה, במשפטי תנועה שחוזרים על עצמם. בכל פעם אני מגיעה אל הרצף במצב רגשי שונה, נעה בתוכו עם איכות אחרת.
בין הכתוב למאולתר מתרחש דיאלוג על הבמה, מושגים נבחנים, שאלות עולות, ושאלה אחת במיוחד שלא מרפה:
אולי, כפי שאפשר, לאלתר ולהיות כלואה אז ניתן לבצע את הרצף ולהיות חופשיה?
מועדפים
דרך גוף בפייסבוק
דרך גוף בגוגל פלוס
דרך גוף בטוויטר
דרך גוף ביוטיוב
