הסיפור האישי שלי, איך הפכתי הכל והבנתי, ואיך עברתי תהליך אשר איפשר לי בסופו של דבר חוסן נפשי. על תנועה בשיטת לאבאן, ועל הבניית רפרטואר תנועתי-רגשי-מחשבתי חדש.
מכירים את התחושה בה צריך לנקוט פעולה כאן עכשיו, של הכל או כלום?
אספר לכם איך זרקתי את התיק מעבר לגדר, ותוך כדי הטיפוס עליה פיתחתי את החוסן הנפשי שלי ...
לפני מיליון שנה כמעט (סוף שנות ה-80 של המאה ה-20) הגעתי ללונדון כדי לממש חלום ישן עוד יותר- ללמוד מחול בלונדון. בטיול שערכתי כמה שנים קודם לכן, בביקור בבירת אנגליה התוססת והזרועה פאנקיסטים וראשים מוהיקניים - הצצתי דרך חלון בדלת אל תוך שיעור מחול בקולג` הנחשב The Placeו נשבעתי לעצמי שאגיע לשם יום אחד, אבל הדרך עוד היתה ארוכה.
כשהגעתי ללונדון, לא ל- Place הגעתי, אלא למרכז
לאבאן Laban Center. מעט ידעתי על המקום ועל מה שהוא מציע, ואיזו חוויה בדיוק תהיה לי במקום הזה, בו אבלה 8 שנים מהמשמעותיות ביותר בחיי.
הגעתי לשם בסגנון פעולה אותו הגדירה בהומור רב חברתי ועמיתתי ליאת שפרמן: זריקת התיק אל מעבר לגדר וטיפוס בעקבותיו, שיטה המצריכה תעוזה (או טיפשות רבה...) אך צורכת תמיכה תנועתית ורגשית ופיתוחה תוך כדי תנועה, במצב בו לא תמיד ניתן לדעת מראש איזה מיומנויות נוספות נדרשות. זהו סגנון התקדמות מאתגר ומרתק, אך נדרש לו חוסן נפשי לא מבוטל.
להחלטה לזרוק את התיק רחוק קדמו שנתיים של לימודים בתוכנית משוגעת ששילבה לימודי מחול באקדמיה למחול בירושלים יחד עם ספרות ובלשנות אנגלית, וכל זה תחת ה"גג" של החוג לתיאטרון, שחייב אותי גם ללמוד מוזיקולוגיה, ומה לא.
שנתיים התרוצצתי באוטובוסים בין קמפוס גבעת רם (האקדמיה) וקמפוס הר הצופים (החוג לאנגלית), ובמהלכן הבנתי דבר חשוב, אותו הצלחתי לנסח לעצמי במלים רק כשהגעתי למרכז
לאבאן: הלימודים בארץ התבססו על תפיסה נסתרת האומרת בערך כך: "את רוצה לרקוד? בבקשה, רדי במדרגות (הסטודיו-אים של האקדמיה מוקמו בקומת המרתף, היכנסי לסטודיו והתאמני. את רוצה לחשוב וללמוד תיאוריה? אה, בשביל זה תעלי בבקשה להר הצופים". וכך מצאתי עצמי מתזזת בין 2 מתחמים שונים בתכלית, ורחוקים כמחצית השעה נסיעה זה מזה, בלי פקקים.
נדרשתי להיות מאורגנת מאד, תמיד מוכנה ועם מחשבה מחודדת, כדי לתפוס תמיד את החוט של השיעור בו נחתתי בכל זמן. בחורף נלחמתי ברוח ובגשם הירושלמי, ובסוף יום מתוזז שכזה עוד ישבתי לכתוב חיבורים על סונטות של שייקספיר, או הכנתי ריקוד לשיעור הקומפוזיציה. עבדתי קשה מאד בכל אחד מהקורסים שלמדתי, נאבקתי כל הזמן להיות בחזית, בטופ. הייתי פיצול אישיות רוקד. רגעי המנוחה היחסיים היו באכילה באוטובוס ומאוחר בלילה בחדר השינה שלי בדירה השכורה, אליו הגעתי ממוטטת בשעות הערב. אז עוד לא היכרתי את המילה סטרס, אך ללא ספק חייתי אותה.
בשנה השנייה ללימודים פגשתי את סיקי קול, חברתי היקרה, אשר זיהתה את פיצול האישיות הזה וסייעה לי להתחיל לחפש את הדרך הנכונה יותר עבורי. בגלגולי החיפושים שלי הגעתי למרכז לאבאן בלונדון, ולשם כיוונתי את זריקת התיק. זה נראה אז רחוק וכמעט בלתי נתפס שאצליח, אך עצם ההתכווננות ארגנה אותי אחרת. למדתי לבקש עזרה מהורי, שהרעיון לעזוב לימודים מסודרים בארץ לשם הרפתקה כזו לא מילא נפשם עונג, ובכל זאת...הסכימו לעזור, וכך- עזבתי את הלימודים, שכרתי דירה בתל אביב, עבדתי מזריחה לשקיעה, ובסוף השנה היה לי מספיק כסף כדי לזרוק את התיק עליו חלמתי כבר זמן רב.
נחתתי בלונדון ? מכוונת, קשוחה ומוכנה לעבודה קשה, מחודדת שכל ומאורגנת לכל צרה שלא תבוא (והן הגיעו מדי פעם, כמובן...).
ואז... התחילו הלימודים. פגשתי עשרות סטודנטים עמיתים לקורס ? רובם צעירים או מבוגרים ממני, דוברי שפות שונות, מתמחי סגנונות מחול שונים, ובעיקר- כאלו שסגנון ההתמודדות שלהם עם האתגרים או המציאות שלהם לא כלל בהכרח את המילה `להילחם`.
היו להם איכויות תנועה שחלקן לא היה מוכר לי כלל. זאת אומרת, ראיתי אותן פעמים רבות, אך הן לא היו חלק מהרפרטואר האישי שלי. נתקלתי בשפה חדשה. לא ידעתי איך לדבר בה, ולא הבנתי על עצמי מה זאת אומרת `לא להילחם`, כלומר- איך דברים יקרו אם לא איאבק לשם כך? ואיזה יתרון גדול יש ל`ויתור` על הכוח שלי?
אחד ממקצועות הליבה בלימודים היה קורס לימודי לאבאן (לימוד מעשי-עיוני של תורתו ושיטת העבודה של רודולף לאבאן ביישום למחול ולתנועה בכלל). התמזל מזלי ולמדתי אצל שתיים מתלמידותיו הישירות של
לאבאן, אבל בינינו- בשלב זה עוד לא ממש הבנתי מה אני עושה בקורס הזה.
לאחר כשלושה חודשים, הגענו לנושא איכויות התנועה, מה שקרוי בז`רגון המקצועי ה- Efforts. ושם נקלעתי אל קשת האיכויות ואל הבחירה שאנו עושים בין איכויות מתענגות ואיכויות לוחמניות. תנחשו באיזה צד הייתי...
מה לעזאזל אני עושה עם "המתענגות" האלה, היתה השאלה שעלתה בי? לאחר 3 שנות מאבק-לימודים (ירושלים + תל אביב), שהגיעו לאחר שירות צבאי ב"גולני" בתקופת מלחמת לבנון הארורה הראשונה והנחיתה בלונדון החורפית שלא חיכתה לי רק בזרועות מלטפות ? ידעתי היטב להילחם, אבל לא הרבה אחרת.
כהרגלם של רקדנים- נכנסתי לסטודיו וניסיתי לנוע אחרת ? בשטף זורם, במשקל קל, במרחב גמיש ומכליל-כל ובזמן מתענג בהמשכיותו. ניסיתי להבין בגופי ומוחי את הרעיונות החדשים האלה, חוקרת ומגלה את אשר מעוררות בי רגשית איכויות התנועה החדשות. עבדתי ובכיתי, בכיתי ועבדתי, ותוך כדי כך עיצבתי את עצמי מחדש, כשאני מקלפת שכבה אחר שכבה מהשריונות שבניתי לאורך השנים.
למדתי להכיר ולבחור אפשרויות קלות, זורמות, גמישות ונינוחות יותר בזמן, למדתי את כוחן של הרכות והזרימה.
תחילה ביקרתי קשות את האיכויות הלוחמניות איתן הגעתי, ושאפתי לאמץ את האיכויות ההפוכות כשלי, אך בהדרגה למדתי להוקיר את היכולת שלי להפיק איכויות חזקות, ישירות, מהירות, ולהוסיף אליהן את האיכויות המתענגות יותר. הבנתי שהן שירתו אותי היטב באסטרטגיית זריקת התיק מעבר לגדר, אבל שכעת- כשאני כבר בצד השני- עלי למצוא אפשרויות חדשות.
למדתי לטפח איכויות חדשות בזמן שאני מתאמנת על קבלה ואהבה של מה שכבר יש. למדתי על חשיבותו של המגוון הדינאמי-תנועתי-רגשי ועל יתרונו בפיתוח להגיב לעולם בדרכים משתנות. מנעד האיכויות הוא המאפשר לנו חוסן רגשי בתנאים של עולם משתנה תמידית. למדתי להכיר, לחקור, לתרגל איכויות חדשות ולהפוך אותן לחלק מהרפטואר שלי, ושל אחרים.
לכן, מה מאד שמחתי עם פרסומו העכשווי (7.9.17) של המאמר החשוב של ד"ר טל שפיר מאוניברסיטת חיפה ורשל פאלניק-צחור מאוניברסיטת שיקגו, העוסק בפיתוח חוסן רגשי באמצעות ניתוח תנועה
לאבאן. המאמר, המבוסס על מחקר אשר בחן קשרים בין צירופים של איכויות תנועה וביטוי רגשי, פורסם במגזין הנחשב Frontiers in Human Neuroscience ומציג הקשרים בין מרכיבי תנועה ספציפיים שזוהו על ידי לאבאן ובין רגשות ספציפיים.
הכותבות מעלות את הטענה כי תנועה המבוססת על שימוש מודע במרכיבים ספציפיים יכולה לסייע לנו מחד להרחיב ולהעשיר את הרפרטואר המוטורי (ואז גם את הספקטרום הרגשי), ומאידך לווסת את עצמנו על ידי החלשת דפוסי-תגובה הרגליים והרגשות הנלווים אליהם. שפיר ופאלניק-צחור מציעות שלוש תיאוריות מתוך ניתוח תנועה לאבאן, התומכות בתהליכי שינוי ומאפשרות להם להיות חלקים ונינוחים יותר:
א. הסדר ההתפתחותי של רכישת מרכיבי התנועה: כאשר אנו עובדים עם אדם אחר/עצמנו בתנועה ומציגים מרכיבי תנועה חדשים, שאינם נמצאים כחלק מהרפרטואר התנועתי של אותו אדם, ישנה חשיבות לסדר הצגת המרכיבים. סדר נכון של הצגת מרכיבים חדשים יאפשר הרחבה נינוחה וטובה יותר של הרפרטואר הרגשי (זה לא חייב להגיע בדם-יזע ודמעות כמו אצלי...)
ב. התיאוריה של לאבאן בדבר הזיקה בין מרכיבי הדינמיקה (Effort) , המרחב והצורה אשר יכולים לסייע בלמידה מוטורית של מרכיבים חדשים.
ג. התיאוריה של לאבאן בדבר המעבר ההדרגתי בין מרכיבי התנועה אשר יכול להבנות את השינויים התנועתיים, כך שהם יותר אורגניים ופחות פתאומיים.
היכרות מעמיקה עם עקרונות אלה מתוך שיטת לאבאן תסייע למורים למחול ותנועה לסוגיה, כמו גם למטפלי תנועה וגוף, לשים לב לסימנים התנועתיים והמילוליים של המטופל/תלמיד, להבחין בניואנסים של הביטויים הרגשיים, לחלוק מידע זה עם המטופל/תלמיד ולהציע הבניה מיודעת, מדורגת וספציפית לאדם של תנועה אשר תאפשר יצירת חוסן בחיי היומיום.
המאמר כולו מכיל הרבה מעבר להיקף פוסט זה, ופרטיו נמצאים בהערה למטה. הוא מעניין, חשוב ורלוונטי מאד לאנשי המקצוע עבורם גוף ותנועה הם מדיום של שינוי.
וכיוון שתנועה, או ניתוח תנועה, לא ניתן ללמוד ממאמרים, טובים ככל שיהיו, כשם שלא ניתן ללמוד לעשות אהבה בהתכתבות- גם אתם מוזמנים להזדרז ולהצטרף לקורסים בשיטת לאבאן שנפתחים ממש עכשיו, באוקטובר 2017.
היכנסו לקורסים שלי והצטרפו גם אתם.
Rachelle P. Tsachor1 and Tal Shafir - A Somatic Movement Approach to Fostering Emotional Resiliency through Laban Movement Analysis in
2,3*