האופן בו אנו מביאים את הגוף שלנו אל תחומי הידע שלנו, ולאו דווקא רק אל הידע הגופני-תנועתי, אלא גם אל הידע הנחשב `קוגניטיבי`.
כמה זמן/תשומת לב אתם מקדישים לקשר שבין הגוף שלכם, וגוף ה"ידע" שלכם?
האם יש בכלל קשר בין שני אלה?
ומה זאת אומרת: " להביא את הגוף אל גוף הידע?"
האם יש ידע שהוא בגוף?
האם ואיך מה שאני `יודעת` על העולם מושפע מאיך שאני יודעת אותו?
"ידע" הנו מושג מורכב. באופן מסורתי, בעולם המערבי, כשאנו משתמשים במונח `ידע`, לרוב אנו מתכוונים לידע קוגניטיבי, כזה המספק תשובות "על" דבר/תופעה/תהליך וכדומה. זהו ידע מילולי, בעיקרו, הנשען על עובדות. עם זאת, במרחב הידע האנושי, אין זה סוג הידע היחידי. בנוסף על ידע קוגניטיבי יש לנו סוגי ידע נוספים: ידע מעשי, ידע רגשי-חווייתי, ידע גופני, ידע מוטמע ועוד. למרות מגוון רחב זה של סוגי ידע, עדיין אנו מוצאים את עליונותו של הידע הקוגניטיבי בחברה המערבית העכשווית, ואת ההגמוניה שלו הן ברובד התאורטי, והן במעשי- הכולל חלוקת משאבים, הערכה אקדמית וכדומה.
בתחומי האומנויות, ההוראה, האימון והטיפול, כמו ברוב התחומים האחרים, משמש הידע הקוגניטיבי כבסיס קונספטואלי-חשיבתי בתוך תהליכים המגייסים מאיתנו- כמו גם מתלמידינו/מטופלינו/מאמנינו- גם את עולם הידע הרגשי, הגופני, החווייתי והמוטמע. למעשה, גם בהוראה פרונטלית `מסורתית` בה המורה עומד ומעביר ידע באמצעים וויזואליים של לוח ומצגת, גם בטיפול פסיכותרפיסטי `רגיל`, בו המשתתפים יושבים ומשוחחים - נוכח הגוף ומשפיע על התהליך. מה שמביא/ה איתו המורה* משפיע על התקשורת עם התלמידים, ומה שמביאה הפסיכותרפיסטית משפיע על מטופליה- ולהפך. אבל יותר מזה, הבחירות שאנו עושים מבחינה תנועתית- משפיעות על האופן בו אנו מנהלים את תהליך התקשורת הנקרא- אומנות/הוראה/טיפול/אימון וכד`. ברצוני להתייחס כאן לגוף ולתנועה באופן שמרחיק לכת ממה שמקובל, במקרה הטוב, בתחום הנקרא "שפת הגוף", מעבר למודעות של הפסיכותרפיסטית לאופן ישיבתה שלה או של המטופלת (פתוח או סגור), לטון הקול, לתנועה בכפות ידיים וכד`, והמודעות של המורה ליציבה, למידת התנועתיות בחדר/עמידה במקום ולתנועת הזרועות.
מה זאת אומרת "בחירות"? רודולף
לאבאן, מחלוצי התיאורטיקנים של תחומי המחול והתנועה במאה ה-20, חילק את התנועה למרכיבים, המאורגנים בתוך חמש קטגוריות עיקריות: גוף, פעולות, מרחב, דינמיקה ויחסים. כל קטגוריה מחולקת לתתי- מרכיבים, היוצרים יחד מעין פזל ששמו "תנועה". לאבאן, פנומנולוג בגישתו, נוכח במחקריו כי כל אדם נוטה לעשות בחירות מסוימות מתוך מגוון האפשרויות, ובחירות אלה נוטות ליצור דפוסים החוזרים על עצמם. דפוסים אלה יוצרים את מי שאנחנו, את האופי שלנו. מעבר לזה, הדפוסים גם מבטאים את עולמנו הפנימי, וגם יוצרים אותו. כיוון שאנשים שונים יוצרים דפוסים שונים מתוך אותו מגוון אפשרי של מרכיבים, הרי שקיים כאן מרכיב אפשרי של בחירה, גם אם ברובה הינה בלתי-מודעת.
? אז איזה בחירות אני עושה, וכיצד זה יכול להשפיע על האופן בו אני מלמדת ועל יחסי מורה-תלמיד?
? איזה בחירות עושים התלמידים שלי, וכיצד הבחירות האלה משפיעות על אותם תהליכים ויחסים?
? ואיך כל זה בכלל מתרחש בתוך סיטואציה בה הגוף, כביכול, אינו העיניין, כמו בסיטואציה של שיעור אוניברסיטאי, או של טיפול פסיכותרפיסטי?
(בחירות אלה, ותהליכים אלה נמצאים, כמובן, גם בתהליכי אימון, הנחיה וטיפול- בין אם אישי או קבוצתי).
הבחירות של מורה נעשות בכל היבטי התנועה וגם, לדוגמא, ברובד הדינמיקה. הדינמיקה, שהיא הנותנת "צבע" ומבע מלא לתנועה, מורכבת מארבעה מרכיבי תנועה: משקל, מרחב, זמן ושטף, המכילים כל אחד מהם שני פרמטרים מנוגדים, הנמצאים על קווי רצף. כך- ארבעה קווי רצף. הבחירות שאנו עושים על רצף המשקל, המרחב, הזמן והשטף- מושפעים על ידי גישה פנימית היכולה להיות `לוחמנית` או `מתענגת`.
זה נעשה מעניין כאשר מבינים כי לכל מרכיב יש קורלציה עם מרכיב רגשי-התנהגותי. כך, המשקל משויך למידת הכוח שאנו שמים לתוך הדברים שאנו עושים, לנכונות והרצון שלנו `להטביע` חותם. מתוך השימוש במשקל מתפתחת הכוונה והנחישות שלנו לבצע דבר מה;
השימוש במרכיב המרחב מעיד על הפוקוס ותשומת הלב שאנו נותנים לדבר/לעולם;
השימוש בזמן מבטא את האופן בו אנו חווים את מעבר הזמן ומשויך לאינטואיציה;
ומרכיב השטף- נמצא בבסיס כל הפעולות שאנו מבצעים ותומך ביכולת להוציאן אל הפועל. מרכיב זה משויך לרגשות והרגשות.
בחירות דינמיות בלתי מודעות אלה משפיעות על האופן בו, למשל, בונה המורה את השיעור ואת תכנית הלימודים כולה. לדוגמה:
האם השיעור מורכב ממעברים רבים בין נושאים ודרכי למידה- היוצרים מקצב זמן פתאומי; או בוחר נושא אחד ומשתהה בו עד סיומו כולל זמן לשאלות, ויוצר כך חוויית זמן נמשך?
או- האם הוא מתכנן מערך שיעור במתווה מסוים, וסטייה מהמתווה, על ידי שאלות סטודנטים, או רעיון שעלה המהלך השיעור, אינה נראית לו אפשרית; או שמא- המתווה פתוח וגמיש יותר להשפעות תוך כדי האינטראקציה.
ומה לגבי השטף של השיעור- חופשי, זורם, אסוציאטיבי ופתוח לתוספות ושיתוף מצד הסטודנטים, או עצור, נשלט, כאילו מושכות עוצרות אותו?
והשימוש במשקל - האם יש נושא המקבל משקל גדול יותר מאחרים. מדוע?
כיצד יושפע הקורס אם נושא אחר/היבט אחר של נושא יקבל יותר משקל? כיצד יושפע המורה עצמו?
ומה יקרה אם, באופן מודע ויזום, ישנה המורה בחירות הרגליות, כך שלפתע ישחרר את התכנית שבנה, ויפסע אחר חוט שנוצר במהלך המפגש- כיצד זה ישפיע עליו, וכיצד זה ישפיע על תהליכי הלמידה של הסטודנטים?
כיצד הוא ירגיש בגוף/ברגש?
מה יקרה לתהליכי החשיבה?
כמה מהסטודנטים יוצאים נשכרים מהסגנון המאפיין את המורה, כיוון שהוא מתאים לסגנון הלמידה שלהם? כמה מהם יצאו נשכרים מסגנונות נוספים, עקב סגנון הלמידה הייחודי שלהם?
השינוי בבחירות הרגילות שלנו מייצר חוויה המעצימה אותנו ואת הסובבים אותנו. עצם המודעות שלנו לגופנו ותנועתו, הופכת כל אירוע, לרגע של "כאן ועכשיו". רגע כזה מעצים אותנו כיוון שהחוויה שלנו את עצמנו וגופנו הופכת את מה שאנחנו עושים ל embodied, מגולם בגוף, נחווה בגוף. ברגע זה נפתח הפתח להרחבת רפרטואר האפשרויות והסגנונות האישי שלנו, ואנו יכולים לבחון את דפוסינו הרגילים, ולבחור בדפוסים שאינם רק אוטומטיים. גם תלמידינו/מטופלינו מועצמים, כיוון שהחוויה של embodiment שלנו- מחלחלת ומועברת גם אליהם, ומשום ששינוי סגנונות מאפשר ליותר תלמידים/מטופלים להתחבר אלינו ולהיות שותפים פעילים.
ומה לגבי הפסיכותרפיסטית מתחילת הסיפור?
הפסיכותרפיסטית יכולה, למשל, לבחון לא רק את מנח הישיבה שלה, אלא גם האם היא נוטה להגיב למטופלת, ולשוחח איתה כשהיא יוצרת קשר/תנועה מתוך מרכז גופה, או מהקצוות? האם יש רצף תנועתי סימולטני או של חלק אחר חלק, ובאיזה אופן עובר הרצף בגופה? ומה לגבי סימטריה- האם שני הצדדים נעים, או האם צד אחד של גופה דומיננטי יותר בשיחה, ואיזה? והאם וכיצד זה משפיע על המטופלת?
אבל כיצד כל זה קשור לתהליך הטיפולי, בוודאי תשאלו?
ובכן, למשל, יכולה המטפלת לבדוק האם היא נוטה בטיפול לגשת אל "לב העניין", לפעמים "על חשבון" פרטים קטנים הנראים "שוליים"/"בקצוות"? האם היא נוטה לעקוב אחר קו מסוים של מהלך טיפולי, המוביל באופן ליניארי מדבר לדבר, או האם היא יכולה להתחיל בדבר אחד, ולתת למהלך "להתגלגל" מדבר לדבר? עד כמה מושפע החלק שלה בתהליך הטיפולי, הבחירות שהיא עושה בתוכו, על ידי הבחירות התנועתיות/הסגנון התנועתי האישי שלה? שלא לדבר על יחסי הגומלין של השפעת המטופלת על המטפלת...
בחינה של דפוסי תנועה, ובחירות חדשות בתוכם, יכולים להפיק תוצאות מדהימות בתוך תהליכים, אשר, כביכול, אינם תלויי גוף, כאשר אנו מביאים את הגוף שלנו אל תוך גופי הידע שלנו. גם אם אין יחסים מובהקים מוחלטים של 1:1 בין דפוסי התנועה ודפוסי ההתנהגות, מחקרי שטח רבים מראים כי קיימת קורלציה ברמה גבוהה למדי.
המחשבה שדפוסי התנועה משפיעים עלינו או על אחרים רק בתוך תהליכים משלבי-גוף הינה טעות נפוצה, המשאירה אותנו ללא החוויה המיוחדת של embodiment, של גילום גופני של מי שאנחנו, מה שאנחנו יודעים- בגוף, בנפש, בשכל, האופן בו אנו פועלים בעולם והאופן בו אנו משפיעים על העולם סביבנו, ומושפעים על ידו.
ואתם-איך אתם מביאים את גופכם אל גוף הידע שלכם?
ואיזה ניסויים אתם יכולים לעשות בהרחבת הרפרטואר שלכם?
נסו...וכתבו לי למטה בתגובות למאמר.
אם ברצונכם להכיר טוב יותר את יחסי הגומלין המרתקים האלה, ואפילו אם נדמה לכם שתנועה זה "לא הדבר שלכם", אתם מוזמנים להתחיל לשים לב לאופן בו אתם מביאים את עצמכם אל העולם. וכמו תמיד- אתם מוזמנים להיכנס לאתר "בתנועה", ולמצוא את הקורס שיסייע לכם לשכלל את זה.
(*המקומות בהם אני כותבת בגוף זכר או נקבה בלבד נעשים לצורך נוחות בלבד. הדברים נכתבים לשני המינים, כאחד.)