רצתי הכי מהר שיכולתי, ילדה קטנה בת 10. רצתי ובכיתי הרגשתי כמי שעולמה חרב עליה.
נכנסתי למבנה של בית הכנסת ששימש גם כחדר אוכל של בית הספר. האולם היה ריק מאדם, רק שולחנות
ועליהם מונחים כסאות הפוכים, שקט מוחלט.
רצתי הכי מהר שיכולתי, ילדה קטנה בת 10. רצתי ובכיתי הרגשתי כמי שעולמה חרב עליה.
נכנסתי למבנה של בית הכנסת ששימש גם כחדר אוכל של בית הספר. האולם היה ריק מאדם, רק שולחנות
ועליהם מונחים כסאות הפוכים, שקט מוחלט. התיישבתי על הרצפה מול ארון הקודש ובכיתי, בכיתי בכי מלא כאב
רווי צער, תחושת בדידות עטפה אותי ומחשבות רבות התרוצצו במוחי במהירות מדהימה.
נפשי הייתה נסערת, ליבי דפק בעוצמה. יכולתי לחוש את רקותיי ואת העורק בצווארי, בכיתי בכאב
ששרף את נשמתי.
רציתי כל כך לשיר. הסולו הזה היה צריך להיות שלי, אני שרה יותר טוב ממנה, המורה לא שמעה אותי שרה והחליטה שהסולו יהיה של ילדה אחרת.
נשאתי מבטי לארון הקודש, הסתכלתי עליו כאילו אני רואה שם מישהו. אני זוכרת שבהחלט חשתי
בנוכחות, היה לי ברור שיש שם מישהו. מישהו שמתבונן בי ויודע את רחשי נשמתי. הסתכלתי לכיוון הארון
ושאלתי: למה? למה הכאב הזה? רק רציתי לשיר! אני רוצה שישמעו את קולי, אני רוצה שיכירו
בקיומי, אני רוצה לתרום אותי לעולם, אני רוצה שישמעו אותי!
כל הדברים נאמרו ללא קול, גם לא במחשבה, זה היה מעבר לכך, דרך התקשרות שונה, אך כל כך טבעית
כל כך פשוטה, וידעתי בבירור שמקשיבים לי. " אז תשירי " ענתה לי הנוכחות, " תשירי ". קולו שפע אהבה,
חמלה, חכמה. קולו ליטף את נשמתי עטף אותה באהבה ובעוצמה. הרגשתי את בית החזה שלי
נפתח, ליבי התמלא באהבה פתחתי את פי ושרתי...
הקול שיצא מגרוני היה שלי אך בה ממקום אחר, בבת אחת הייתי היוצר, היצירה והנוצר כולם ביחד וכל
אחד לחוד. שרתי אך גם הייתי עדה לשירה, הייתה בתוכי נוכחות שהתבוננה על הקורה, ששמעה את
השירה, אך גם הייתי זו ששרה. קולות מלאו את האולם, יצאו מפי, עלו למעלה לתקרת החדר והסתובבו
וחגו מעל ראשי, עטפו אותי בעדינות, באהבה כאילו חוללו מסביבי ורקדו את ריקוד הבריאה. הקולות
יצרו קולות נוספים ועברה במוחי מחשבה " זו לא אני שיוצרת. הקולות הם שיוצרים את עצמם ".
סיימתי לשיר, לאט וברכות הקולות הרוקדים גם הם נדמו, הייתה באולם אווירה של שקט, שלווה
וקדושה. חשתי שלווה רגועה כמו שמעולם לא הרגשתי. זאת הייתה תחושה שונה אך מוכרת. מוכרת
מהיכן? פתאום בבת אחת הרגשתי את הגוף שלי, הרגשתי שכולי רועדת ממאמץ, הלב דופק בעוצמה
כאילו רצתי מרחקים. זה היה כל כך שונה מהתחושה הקודמת. שאלות רבות החלו לצוץ ולעלות
במחשבותיי אך ברגע מסוים השתקתי אותן וביקשתי ליהנות עוד קצת מהשקט. נשארתי עוד דקות
ארוכות יושבת על הרצפה, מתענגת על התחושה. כל כאבי נעלם! לא היה שם כלום, לא מחשבות, מוחי
הפך לחסר צורה, לא רגשות שום דבר לא עלה. רק שקט מבורך ומקודש עם שמחה ואהבה גדולה לחיים.
קמתי ויצאתי מהאולם בהרגשה שהחיים יפים ואני מבורכת. זו הייתה פגישתי הראשונה עם עולמות
עליונים, עולמות של רוח.
לימים, שנזכרתי בחוויה ושיחזרתי אותה בעיני רוחי, התרגשתי לחשבה על הילדה קטנה המקבלת
בטבעיות את עולם הרוח, ללא סיגים, או ספקות. פשוט טבעי וקיים. ידיעה זו בקיומו של עולם עליון
שמעבר לעולם הזה נמצאת בהוותי ללא עוררין. במהלך השנים למדתי שאין היא מובנת מאליו, שרובנו
לא מודעים לה.
חוויה זו הייתה ראשיתו של תהליך בגלגול הזה , תהליך התפתחות אישי ששזורה בו, לאורך כל הדרך,
הלמידה על התהליך הכללי של התפתחותנו.
בספר זה אני משתפת אתכם ב"מסעה של נשמה" שהוא מסען של כל הנשמות.
מסעה של נשמה ? מסע של השתוות הצורה לכוח עליון.
הקדמה מתוך הספר "השתוות צורה לכוח עליון" - ייצא בקרוב!
[email protected]