"העולם מצחיק אז צוחקים"\העולם כתיאטרון



איך אפשר ללכת מעבר לציפיות, ל"חכמת השכל" או ההיגיון ולהתייחס אל העולם כאל תיאטרון ג’יבריש אימפרוביזציה ופשוט לצחוק עם החיים?



"העולם מצחיק אז צוחקים"- אמרה זו נשמעת רבות חדשות לבקרים. אולם למרות הנאמר והנכתב בתמציתיות כה רבה קשה היום להבחין בפרצופים צוחקים ועולזים ברחוב, בטח לא קלילים ומשתטים. יותר קרוב למציאות היא שאלו שכן יעזו לצחוק ולהתיילד ימצאו עצמם מהר מאוד באמבולנס ישיר ללשכת הפסיכיאטר המחוזי. אולי אנו לוקחים את עצמנו והעולם מסביבנו ברצינות יתר? מהם הסיבות לכך?
האם זה היחסים הרעועים עם הבוס או בן הזוג או הבן?
ואולי המצב הסוציו-אקונומי-מדיני?
ואולי זה רק אנחנו?
במאמר זה נבחן את הדברים ברצינות רבה.

מזה 5 שנים, שאני מנחה סדנאות יוגה צחוק שמתי לב שהצחוק איננו רק חלק פיזיולוגי בנו. אמנם ידוע שהצחוק לכשעצמו הוא אירובי (משלב צריכת חמצן) והוא גורם לשחרור אנדורפינים במח כיוון שהוא מפעיל את שרירי הצחוק מסביב לפה שנותנים פקודה למח לשחרר את אותם אופיאטים וכמובן כל התנועה (כמו בסדנאות יוגה צחוק) של הגוף המעורבת בזה. אך הפלא ופלא, רבים מהאנשים אשר יוצאים לביתם מאושרים ומרוממים לאחר סדנא כזו שהנה חד פעמית (בחלק מן המקרים, תמיד יש האפשרות לתרגל בחוגים שבועיים או "מועדוני צחוק") מוצאים את עצמם ביום למחרת מתעמתים שוב עם העולם המלא בצרות, ביאוש, בפחדים, בטרור, בעוני, בתלונות ובשאר מיני בעיות (כמובן שיש האפשרות לתרגל גם בבית מול המראה, ולטעון את הגוף באנדורפינים, כמו פסיכולוג קליני מהעדה החרדית שהגיע לביתי לשיעור פרטי בשיטה ואח"כ תרגל בביתו). ומכאן ניתן להסיק, אולי בצדק, שהצחוק טוב ומועיל לנו רק במסגרת הסדנא אך מעבר לכך אין לזה שום משמעות. זו הנחה לא נכונה, לא זה מה שאני מבקש ליצור בחיי האישיים ובחיי המשתתפים בסדנאות אותן אני מנחה.

בואו נתקדם שלב אחד קדימה. בשנת 2005 התחלתי להנחות בנפרד מסדנאות יוגה צחוק, סדנאות ג`יבריש אימפרוביזציה. בסדנאות אלו מבחינתי ישנו רק כלל אחד מנחה: "הכל הולך". כלומר בסדנא זו אנו מנהלים משחקי תקשורת המבוססים על דיבור באי משמעות, אי פרשנות, אי הבנה והרבה שילוב של תיאטרון גוף עם פרצופים ועוויתות למיניהן. המטרה היא אחת: חווית הקטרזיס והפסקת המחשבה (אי אפשר לחשוב ולדבר נונסנס).

מה טוב בקטרזיס?

אנו כל הזמן במירוץ החשיבה, השכל מניע אותנו מן העבר אל העתיד והפוך תוך כדי התהוות של דאגות ופחדים. הג`יבריש בדומה לצחוק מחזיר אותנו אל ההווה כי אי אפשר גם לדבר בשפה שאין לה משמעות וגם להיות במחשבה באותו הזמן כי כשאנו חושבים אנו נותנים משמעות ופרשנות לדברים ובמקרים רבים אף שיפוטיות וביקורתית. בסדנת הג`יבריש, ישנו כלל נוסף שעליו אני מקפיד והוא לא להשתמש במילים או בקונטקסט שבא מתוך החשיבה והתכנון השכלי, כמה שאפשר כמובן, לא תמיד זה ניתן במאת האחוזים. אנו בעצם רוצים לנהל דיאלוג שבא מן הגוף בלבד, בלי מחשבה, כאשר הדיאלוג נוצר תוך כדי קשר עין בין זוגות המתרגלים ואימפרוביזציה של תנועות גוף או תאטרון גוף אך בשיחה הנ"ל הכל יכול לקרות בלי שהמתרגלים "נדרשים" להבין ולפרש על מה הם בעצם משוחחים. וכך לאורך זמן הסדנא אנו מתרגלים מלבד אימפרוביזציה דרך "חכמת הגוף" גם אי מחשבה או אם תרצו בלשון יותר מדויקת מדיטציה (בתנועה כמובן). באותו זמן שאין אנו נדרשים לחשוב והמח אכן אינו חושב, אנו חווים בעצם קטרזיס שמשמעו "טיהור מנטלי" או "פורקן רגשי".

אין מאמר זה עוסק ביתרונות תרגול שפת הג`יבריש- אותה שפה אוניברסלית ומשותפת לכל עמי תבל, כלפי האינדיבידואל אם הוא רוצה לשפר מספר תכונות או הרגלים בחייו או בנפשו. מאמר זה בא בעצם להראות כיצד ניתן לקחת את הנונסנס הזה מתוך הסדנא, את תיאטרון הגוף הזה שאין לו כל כך משמעות ופרשנות ולהשליך אותו על כל מה שקורה לכולנו בעולם "מפחיד" זה- עולם שהרבה פעמים הוא מלא בהפתעות לא צפויות או אם תרצו "נסיבות החיים".

האם שמתם לב מה קורה אם אתם חיים בציפיה מסוימת ממשהו העתיד לקרות בהתבסס על סטטיסטיקה מסוימת בשכלכם או במדע האוביקטיבי כלפי הסיכוי של אירוע זה להתממש או לא.
דוגמא ראשונה: קניתם רכב חדש ואתם מצפים ובצדק שלפחות חמש שנים לא תצטרכו לתקנו בהון תועפות במוסכים (כי הרי למה השקעתם סכום כה עצום ברכב?) והנה נשאלת השאלה מה יקרה אם שבוע לאחר קניית הרכב הנ"ל המנוע נשבר ו"הלך טוטל לוס" ומה שנותר לכם לעשות הוא במקרה הטוב להיות מתוזזים שוב למוסך ואם יש לכם אחריות על הרכב לחכות שבוע ימים עד שהרכב יתוקן.
כיצד תגיבו להפתעה כזו? תסכימו איתי שלא בדיוק ציפיתם לזה?
דוגמא שניה: נכנסתם לקשר זוגי עם בן או בת זוג חדשה בחייכם. בתחילת הקשר הכל בד"כ מתוק כדבש או כשוקולד בלגי. שלניכם היה טעם אוראלי מאוד חזק וידעתם ליהנות ממתיקויות החיים: יין טוב ועשיר בטנינים, שוקולד כבר הזכרתי, מוסיקה שמימית לצל נרות, שיחות נהדרות מלאות אופטימיות ותכנונים עתידיים. ועוד לא היה מספיק זמן להיכנס לריבים קטנים אפילו (כי ככה זה תמיד בשלב ההתאהבות שהיא רגש מלווה בשחרור אנדורפינים) אך לפתע לאחר חודשיים נפלאים מחליט אחד מבני הזוג לנתק את הקשר לאלתר ללא סיבה "מוצדקת" ונראית לעין או לאוזן ואם ניתנת הסיבה להחלטה, גם היא די עמומה ולא ברורה. הרי לא קרה משבר לאורך זמן שהיה "מצדיק" את ניתוק הקשר ובד"כ מרגישים שני בני הזוג שקיימת איזושהי סטטיסטיקה המנבאת את הפסקת הקשר בעתיד בגלל נסיבות לאורך זמן. וברגע זה אחד משני בני הזוג שכלפיו נעשתה הפרידה מרגיש מושפל, עצוב, חסר אנרגיה, מאוכזב ומאוד מופתע לאחר חודשיים של שכרון חושים ללא מחלוקות (לעומת שלוש שנים מלאות בקרטועים וריבים). גם לאירוע כזה שימו לב ההסתברות שהוא יקרה היא נמוכה, אם נתחשב בציפיות שלנו שנתונות לשכל.

והנה שוב העולם מפתיע אותנו.

אך הפתעות הן לשני הכיוונים וניתן גם להיות מופתעים לדרך החיוב.

דוגמא ראשונה: חבר ותיק שלא פגשנו במשך שנים- אנו פוגשים אותו במקרה במהלך איזה טיול בהודו ולפתע קשר ישן מתחדש.
דוגמא שניה: במקום העבודה שלנו התפנתה לפתע משרה שמעולם לא ציפינו שנקבל אותה וגם לא הגשנו מעולם אף מועמדות עבורה. לפתע המנכ"ל מחליט להעניק אותה רק לנו בגלל נסיבות מסוימות או ברירת מחדל של מקום העבודה אך בפעם זו אנו מופתעים לחיוב ומקבלים ברצון את המשרה (או מחליטים שלא).
דוגמא שלישית: אנחנו מחפשים דירה להשכרה אך כמו תמיד במקומות הכי אטרקטיביים והכי פסטורליים הכי קשה למצוא דירה פנויה כי אף אחד לא רוצה לעזוב ואז אנו נאלצים להתפשר על מקום אחר שהוא פחות קוסם. וכמובן שאם איננו רוצים לבזבז את האנרגיות החיוניות שלנו אנו פשוט גם לא מתאמצים לחפש דירה בעין כרם, בנווה צדק או בעין הוד נניח ומתרכזים בחיפושים במקומות הלא הכי נוראיים אנרגטית. והנה לפתע בלי שחיפשנו, בלי שבדקנו, מתפנה דירה בעין כרם והבנאדם שמפנה אותה שומע מצד שלישי שמכיר אותנו אישית שחשקה נפשנו מאוד לעבור ולגור בעין כרם וכך נוצר קשר ישיר בינינו לבין בעל הדירה או הדייר הקודם ששכר אותה. ושוב מה ההסתברות למצוא דירה בעין כרם? מאוד נמוכה שואפת לאפס הייתי אומר ועדיין זה יכול לקרות.

שימו לב שבכל הפעמים האלו העולם יכול להתנהג לא בהתאם לציפיות שלנו שמותנות בשכל, לא בהתאם לסטטיסטיקות שהן חלק ממדעים מדויקים אלא בלי שום קשר לכך. או במילים אחרות, העולם יכול להתנהג מתוך איזשהו ג`יבריש פנימי שלו (אין אני מנסה להוכיח או לא להוכיח האם לעולם עצמו יש חוקיות או לא והאם יש אלוהים שמכוון את הדברים כך שאנו לעולם לא נבין זאת בשכלנו- כרגע זה לא רלוונטי לעיקר) שאין אנו יכולים לתפוס אותו בשכלנו האנושי.

לכולנו יש ציפיות, פחדים, דאגות ואנו תמיד מנסים לנבא מה יקרה כנראה ומה לא. מה טוב ומה רע. לפעמים זה מגיע למקומות קשים יותר כמו כאשר רופאים שמים את עצמם לנבא מוות של מטופל מסוים ממחלה חשוכת מרפא בהתאם לפרוגנוזה והדיאגנוזה הרפואית המבוססים על עקרונות מדעיים סטטיסטיים. הרבה פעמים יהא הצדק עמם אך לפעמים המטופל "מוצא" את הדרך להבריא והבדיקות הקליניות אף מאששות זאת וגם כאן ההאפיזודה הזו (אירוע חיובי) היא בניגוד לכל הציפיות של הרופא.

מכאן ואילך אין טעם בכלל לנסות ולהסביר את מה שקרה, למה זה קרה, מה גרם למה וכו` כי זה פשוט נהיה חסר משמעות- פשוט יש דברים שאין להם הסבר וניתן רק להינות מהתוצאה הסופית. אז שימו לב לעימות הזה בין הציפיות והמחשבות שלנו לבין מה שהעולם בפועל מביא לנו. לעיתים אנו מקבלים בצורה מאוד קשה ורצינית את הפתעות החיים ולעיתים (כמובן בהתאם לנוחיות שלנו) בשמחה רבה.

ולכן אבוא ואציג פה טענה כזו: העולם בניגוד לאיך שאנו תופסים אותו בשכלנו מתנהל בג`יבריש מוחלט (ובו נכללים גם כל צירופי המקרים המדהימים שקורים בחיינו ובחיי העולם מסביבנו) וככזה ניתן בעצם לדמות אותו למחזה או הצגה שבה הכל יכול לקרות והכל גם קורה וזו מעין אימפרוביזציה (כי כל האפשרויות קבילות) אך עלינו מוטל רק דבר אחד: וזה לדעת לשחק ולהיות שחקנים (וככאלו לא לקבל אותו ברצינות יתרה).

מה שאני בעצם מלמד בסדנאות שלי זה לקחת את החיים בקלילות ואת אירועי החיים בהתאם, פשוט לא לקחת אותם קשה מדי כי זה בעצם לא משתלם לנו מבחינה בריאותית - מבחינת ההשפעה של התגובה שלנו לאירועים, על המערכת החיסונית ועל הנפש שלנו. כאן בעצם נכנס לדיו מושג שנקרא "הצחוק הפנימי" שאיננו מותנה בתרגול פיזיולוגי של יוגה צחוק או פעילות אחרת המעודדת צחוק. כלומר לנו בעצם יש בחירה בין להיות קרבן של נסיבות החיים ולקחת את כל ה"חרא" (אכלו לי, שתו לי, המצב הפוליטי במדינה, אין עבודה וכו’) שלהם ברצינות ולתרץ מתוך זה תירוצים למצב שלי ואז עם הזמן להיות חולה במחלות פסיכוסומטיות, לבין לדעת וללמוד "לשחק" ולקבל כל דבר או אירוע בחיים כמו שהוא (ולהיות מודע שהוא זמני מטבעו) ולנצל את הנסיבות והאירועים לצמיחה והעצמה עצמית מתוכם. כאשר אנו מבינים שהעולם הינו תיאטרון שכולו ג`יבריש וכל דבר, וכל אירוע, וכל מפגש, וכל אפשרות יכולים לקרות לפי הכלל "הכל הולך" אנו בעצם מכינים את עצמנו לקבל כל דבר שהעולם מזמן לנו בברכה, בין אם אנו שופטים אותו כ"נעים" או "לא נעים".

אנו יודעים שבחיים העולם יזמן לנו אין ספור הפתעות מנוגדות לציפיות, למחשבות ולשכל שלנו שאומרים לנו: "דבר זה עלול לקרות" או "דבר זה בחיים לא יקרה כי..." וכו`. אם נדע לבחור לקבל הכל מתוך חוסר פרשנות וללא זיקה לחפש את המשמעות לכל מה שקורה נוכל ללמוד להיות "שחקנים" באותו תיאטרון ג`יבריש וכשחקנים אנו רק "משחקים" (הרי העולם במה) ואיננו משליכים כל אירוע חיצוני שקורה לנו באופן "רציני" ו"כבד" על חיינו וכך אנו בעצם לא פוגעים בבריאותנו.

אלכס סטרניק אלכס סטרניק מביא השיטה לארץ ומקים מועדון היוגה צחוק הירושלמי הראשון שנוסד בארץ (אוגוסט 2004). בדצמבר 2004 ארגן את ביקורו של הוגה השיטה בארץ, ד"ר קטריה. קיבל את אות LAUGHTER AMBASSADOR על יוזמתו בהתחלת התופעה בארץ. מאמן מדריכי יוגה צחוק

כל הרשימות של אלכס סטרניק:

ג`יבריש-בין צחוק לתיאטרון, לא רק שפה

ג`יבריש-בין צחוק לתיאטרון, לא רק שפה

הג`יבריש היא השפה הראשונה של כל הילדים בעולם, אי אפשר להתוכח לחשוב ולשנוא בה, כי אפשר להגיד הכל, "הכל הולך", אימפרוביזציה. מכאן ישנו תשקיף לעולם החיצוני שגם לפעמים מתנהג "הכל הולך". נוסנס.» מאת אלכס סטרניק

23/11/2010
הג`יבריש ככלי טיפולי-קטרטי לניהול כעסים

הג`יבריש ככלי טיפולי-קטרטי לניהול כעסים

מי שמתעסק בתראפיה בצחוק דרך היוגה צחוק מאז 2003 שנים הבנתי דבר אחד: מחשבות ופרשנות מובילות לצרות, למחלות, הם גם מרחיקות אותנו מההווה.אלו יכולים להוביל למלחמה פנימית.ההפך מזה יוביל לשלוה.» מאת אלכס סטרניק

26/09/2010
"צחוק",  ציפיות, אכזבות ו"זמן אפריקאי"

"צחוק", ציפיות, אכזבות ו"זמן אפריקאי"

לדעת לצחוק זה לא רק להפעיל את שרירי הצחוק ולהוסיף לזה קול. לצחוק זה גם לדעת להתמודד עם הפתעות החיים וללמוד לא להתאכזב ולכן לא לפתח ציפיות. כל אלו קשורים לעתיד, הצחוק קשור רק לרגע הזה.» מאת אלכס סטרניק

31/03/2010
הצחוק וחכמת הגוף\ חיזוק הכוחות הבונים

הצחוק וחכמת הגוף\ חיזוק הכוחות הבונים

לפי גישת החברה הצחוק חייב לבוא עם סיבה, הומור. בודדים הם אלו שרואים בצחוק, התכונה הזמינה ביותר של האדם, ככלי מרפא שבא לחזק את הכוחות הבונים של הגוף, ומשתלב ב"חכמת הגוף"- יכולת הגוף לרפא» מאת אלכס סטרניק

27/11/2008
(יוגה) צחוק ו"חכמת הגוף"

(יוגה) צחוק ו"חכמת הגוף"

לפי גישת החברה הצחוק חייב לבוא עם סיבה,הומור בודדים הם אלו שרואים בצחוק,התכונה הזמינה ביותר של האדם,ככלי מרפא שבא לחזק את הכוחות הבונים של הגוף, ומשתלב ב"חכמת הגוף" היכולת של הגוף לרפא.» מאת אלכס סטרניק

27/11/2008
(יוגה) צחוק ו"חכמת הגוף"

(יוגה) צחוק ו"חכמת הגוף"

» מאת אלכס סטרניק

הצחוק כאמצעי התמודדות עם תופעת הקרבן

הצחוק כאמצעי התמודדות עם תופעת הקרבן

מי מאיתנו לא חווה לפעמים את תחושת הקרבן?עמים בהסטוריה מתבססים על כך שהם קורבנות הקרמה, או הנסיבות ובגלל זה הורגים אחד את השני ונהרגים.הקורבן לא יוכל לשפר את מצבו כל עוד ימשיך להיות קורבן. » מאת אלכס סטרניק- יוזם מועדוני היוגה צחוק בארץ

14/09/2006
הצחוק כאמצעי התמודדות עם תופעת הקרבן

הצחוק כאמצעי התמודדות עם תופעת הקרבן

» מאת אלכס סטרניק- יוזם מועדוני היוגה צחוק בארץ

כל הפעילויות של אלכס סטרניק:

מפגשים אישיים ומנטורינג-תראפיה בצחוק

מפגשים אישיים ומנטורינג-תראפיה בצחוק

מפגש אישי תרפיה בצחו

ללמוד לצחוק גם כשרע לנו בחיים כדי להרגיש יותר טוב. בואו נלמד לצחוק אל מול הפתעות החיים ונחזק את הכוחות הבונים. להגיע אל כס הצחוק- מפגשים אישיים עם אלכס סטרניק, מנטור, מנחה בינ"ל. מביא השיטה» עם אלכס סטרניק

ראשון-שבת
מפגשים אישיים ומנטורינג-תראפיה בצחוק

מפגש אישי תרפיה בצחו

עם: אלכס סטרניק

מתי: ראשון-שבת  | 08:00

"חכמת השוטה"- צחוק שטויות וקלפים 19/2/13

"חכמת השוטה"- צחוק שטויות וקלפים 19/2/13

חכמת השוטה

צחוק הוא עניין רציני. שטויות הן דרגה גבוהה של חוכמה. המסע הארוך ביותר מתחיל ונגמר כאן ועכשיו. זוהי חוכמת השוטה, שמייצג אותה הקלף ללא מספר מחפיסת קלפי הטארוט: הג´וקר» עם אלכס סטרניק ו ד"ר יואב בן דב

חמישי
"חכמת השוטה"- צחוק שטויות וקלפים 19/2/13

חכמת השוטה

עם: אלכס סטרניק ו ד"ר יואב בן דב

מתי: חמישי  | 19:00

שתפו חברים