לפרטים

תודה שנרשמת לקבלת דיוור מ-bodyways.
אירועי השבוע, שיעורים ומפגשים חדשים, טיפים, כתבות ומאמרים, הטבות ומבצעים אליך בימי רביעי ישירות לתיבה.

לשינוי הגדרות דיוור עדכנו פרטים כאן »

שבעת מיני הפחדים-אומצים- על ריו אביירטו

שבעת מיני הפחדים ענתו לידרור - Anatu  ריו אביירטו - דרך גוף
שבעת מיני הפחדים ענתו לידרור - Anatu  ריו אביירטו - דרך גוף



אני יצור שמפחד. מה לעשות, זאת האמת; חלק ממנה. גם יצור רגיש וגם בעל אומץ. על שבעת מיני הפחד והדרך דרכם. חלק א`
אבל בדרך כלל, קודם עולה ומגיע הפחד.
על שבעת מיני הפחד והדרך דרכם.

שבעת מיני הפחדים-אומצים-
על הדרך של ריו אביירטו
מאת ענת לידרור

הפחד-האומץ מהלא נודע
הפחד-האומץ מזרימה-ספונטאניות
הפחד-האומץ משינוי
הפחד-האומץ להיתקע
הפחד-האומץ מאינטראקציה
הפחד-האומץ לאהוב
הפחד-האומץ מהאמת

אני יצור שמפחד. מה לעשות, זאת האמת; חלק ממנה. גם יצור רגיש וגם בעל אומץ.
אבל בדרך כלל, קודם עולה ומגיע הפחד.
על שבעת מיני הפחד והדרך דרכם.

הפחד-האומץ מהלא נודע
אנחנו מפחדים מכל דבר שאינו ידוע. זהו הגיון פשוט והישרדותי שרחשנו איפה בדרך. הוא שומר עלינו שנשאר באזורים המוכרים לנו.
כוח אחר: כוח הרצון להתפתחות ולצמיחה או הכמיהה להיות בשלמות, מושך אותנו לכיוון השני.

מדוע אי הידיעה או הלא נודע טובים לנו?
אי הידיעה מעמידה אותנו במקום שמאפשר לאמת שאיננו מכירים לצוף.
האזור המודע והמוכר לנו משמש אחוז קטן מאד ממה שאנחנו קוראים לו אנחנו;
ואנחנו נאבקים מאד קשה כדי לחשוף עוד אחוז או חצי אחוז מהאזורים האחרים, המלמדים אותנו עלינו, על עצמנו שמתחת להגנות שלנו.

אנחנו חוקרים חלומות או הולכים לטפול פסיכולוגי מתמשך, לפעמים קוראים סדרות שלמות של ספרי ידע, פילוסופיה, מדע ורוח כדי לרכוש כלים, כדי למצוא איך למצוא.
אנחנו מחפשים לתפוס הבנה כזו אחרת בשתי ידיים שתהיה מספיק בטוחה כדי להגיד מצאנו. ואנחנו מוכנים לחטוף אותה בשתי ידיים כמעט בכל דרך אפשרית.

אחד הכלים הטובים ביותר שאני (בתור אחת משחקניות ההגנה העצמית החזקות ביותר במגרש) מצאתי, הוא הלא נודע. הלא נודע הפחיד אותי תמיד.
כשנסעתי לארץ לא ידועה, לבד ללא תכנון ברור ולטווח זמן בלתי ידוע- חוויתי לראשונה את כוחו האדיר של הלא נודע לאפשר לי להרגיש בפשטות מה עובר עלי, מה אני חשה ומרגישה. ולהקיש מכך בהתחלה עלי, אחר כך על החיים.

מאז הכלי הזה הלך ונכנס לתוך חיי.

בצורה פשוטה ולא מסובכת למדתי לאחר שבחרתי במשהו, לשים את מבטחי בו- בעצמי, במורה או בחוויה שבחרתי ולהיות בה.
היום, אחרי מצבור חוויות כאלה, אני נהנית מן האופציה לא לדעת הכול, תמיד ובכל רגע ולהניח לעצמי ולהניח את עצמי בתוך אי הידיעה למשך כמה ימים.

הפחד מאי הידיעה ככל שמתרגלים אותו יותר יכול לקבל יותר ויותר צורה של התרגשות שמלווה דווקא בתחושת בטחון ואומץ. התרגשות שלפני משהו שחייב להרגיש מאד חי ובהרבה מקרים הוא דרך טובה להרגיש את התחושות שלי ואותי בבירור.

הפחד-אומץ מזרימה
בלשון של פעם ספונטאניות. ספונטאניות הייתה כמיהה גדולה שלי והפחד הגדול. מכירים אימפרוביזציה? כשאיפה שהוא באיזושהי קונסטלציה היו מציעים לרגע את האפשרות לערב אימפרוביזציה, תיאטרון או משהו בסגנון, אני הייתי רוצה להעלם.

זהו אולי השילוב בין הפחד מאי הידיעה לפעולה. שאצטרך לעשות משהו פתאום, מבלי לתכנן ולהיות מוכנה? זה נורא, ממש נורא.

יחד עם הבהלה ליוותה אותי תחושה ברורה שיש פה חלק אינהרנטי של החיים שאני לא מוכנה לו. לחיות את מה שמגיע, להגיב איך שבא, לעשות מה שמתחשק מבלי להתבייש. אבל המחשבה "לשחק" מלשון להיות שחקנית עשתה לי צמרמורת..
היום אני יכולה לראות שזה בעצם הפועל- משחק מלשון משחק של ילדים, לשחק עם החיים. וזה דווקא כייף.

הפחד הזה התחיל להשתחרר אצלי דרך תנועה. כשהכרתי את ריו אביירטו (נחל זורם, המשמעות מצויה אפילו בשם) הכרתי זרימה ספונטאנית שיכולתי לשהות בה ולהיות חלק ממנה. מה שהייתי צריכה להביא זו תנועה. ותנועה ממילא קיימת אצלנו בין אם נרצה ונהיה מודעים לה ובין אם לא. כך החלה דרכי הזורמת ואני עדיין בתוכה, לרגעים לא יודעת מה יבוא ואיך, נאלצת לסמוך וזוכרת שמשהו יבוא כי ממילא אנחנו בתנועה.

האיכות שבאה עם הזרימה הזו לא רק הרגיעה פחד עתיק אלא גם החלה להזרים:
אזורים קפואים ותקועים, כאבים כרוניים, שרירים בלתי משומשים, חלקים שלא ידעתי שקשורים אלי התחברו והחלו לזרום יחד לאותו כיוון, לעבר הערוץ הראשי, המרכז, רגשות ותחושות. עוד פחד שנמס לאומץ ונמס כל פעם מחדש.

הפחד-אומץ משינוי
הוא מוכר. אחרי שפוגשים מצב לא ידוע, פוגשים את מה שיכול לקרות בתוכו. יכול להיות שמשהו יקרה לנו ולא נהיה אותו דבר אחר כך, זאת אומרת נשתנה.

ואם נשתנה, מה נהיה, הנשאר אנחנו, איזה חלק מאיתנו ישתנה? האם זה יהיה לטובה? מה יגידו? מה יגידו זה נושא חזק. לפעמים נראה שאנחנו שומרים על עצמנו בלתי משתנים רק בעבור הסביבה. הסביבה היא מן ישות כזאת שבנויה מאנשים קרובים עוד אך היא אינה הם ויש לה תכונה טבעית לה של הניסיון לשמר או התאמה איטית לשינוי. לכן כאשר משהו משתנה לידה היא עושה קולות לא מרוצים שמנסים להחזיר את הדבר לקדמותו; מה שטוב לדעת ואח"כ גם לזכור זה, שזה בסה"כ עניין של פער ובסופו של דבר גם הסביבה תתרגל ותשמיע קולות נעימים.

התחושה שהאני הגרעיני קיים בכל עת וקליפות חיצוניות יכולות להתנתק ולנשור כמו עלים בסתיו או לצמוח כמו פרח באביב היא טובה. הקושי מצוי כשלא חשים את הגרעין הפנימי, זה שאינו משתנה, זה שהוא אני.
כשחשים אותו כל שינוי כזה יכול להרגיש כמו מקלחת מנקה, צחצוח או הברקה, הורדת שכבה מעיקה או בגד יפה חדש, בקיצור כהתחדשות אמיצה מרגשת.

הפחד-אומץ להיתקע
ההיפך מהפחד משינוי. יש מי שאולי לא מכיר אותו, אני כן. זוהי התחושה שאנחנו שוחים ושוחים ו-שוחים בתוך הבריכה אבל אנחנו לא רואים ובעצם אנחנו רק עושים הרבה תנועות, מוציאים הרבה אנרגיה, מתעייפים כהוגן ו-עומדים במקום, תקועים.

כשלא יודעים אם מתקדמים הלאה או לא.
הוא מופעל בעיקר כשחושבים הרבה.
אני חושבת המון. גדלתי בבית חושב, עם שני הורים חושבים ובעצמי אימנתי את הראש והמחשבה שנים רבות. היום אני עושה הרבה פעולות שמטרתן לחשוב פחות ובכל זאת הראש עובד.

כשאני רוקדת, זה נגמר. זה לא שאני לא חושבת, ולא שאין תנועה שבראש, אבל היא פוחתת ומגיעה למקום שמרגיש טבעי, בריא, בסדר. קצב התנועה בראש הולך ומאיט וקצב התנועה בגוף הולך ועולה עד שהם מסתנכרנים ואז לפחות לזמן שאני בתנועה, הגוף תופס את הראש שק קמח והראש נע בקצב הגוף, אם זה מאיט, גם הוא מאיט, אם הוא מתגבר גם הוא מתגבר. הפער צומצם.

פן שני של הפחד להיתקע הוא שאם נעצור, אם רק נעצור, נתחיל לשקוע, כמו בתוך בוץ טובעני.
לכן יש מי שמפתח תנועה בלתי פוסקת כדי לא לשקוע ולא לטבוע. זה מצב מעייף שאי אפשר להחזיק בו לאורך זמן. מתישהו הבטרייה נגמרת.

מכירים את התחושה אחרי שהולכים יום שלם בטיול ארוך ומגיעים בערב הביתה מתקלחים ונרגעים על הספה, יש בערך דקה או שתיים עד שנרדמים וישנים שינה מתוקה כמו תינוקות. באותה דקה שתיים מצויה תחושה של הרפיה, עצירה רוגעת, נחה באמת.

אחרי שרקדתי וזזתי ונעתי על הרצפה ולגובה, דחפתי את הקיר והסתובבתי עוד ועוד, הגעתי לזה.
זה שווה זהב. האומץ לעצור. ריו אביירטו קורא לזה ?הרפיה ורגיעה.
זה שניהם.

המשך... בחלק ב`.


ענתו לידרור
מנחה בגישת ריו אביירטו- נחל זורם. קבוצות ושיעורים קבועים בצפון ומרכז, סדנאות חד פעמיות וסדנאות סופשבוע מרוכזות ברחבי הארץ, מלווה יחידים.

בנושאים:ריקוד, תנועה, עבודת גוף, אנרגיית חיים, חיבור חלקים והרמוניה, חיות, תקשורת, השראה ותודעה.

בוגרת ביה"ס ריו אביירטו להנחיה וטיפול בתנועה מוזיקה, מגע וקול. בוגרת בצלאל ? אמנות וצילום, פסיכולוגיה - מכללת ת"א יפו יוצרת ומלווה ביצירת תכני התפתחות אישיים ותהליכיים. יוצרת עצמאית בצילום וכתיבה. שותפתו של סמבהבו לעבודתו בישראל.

054-7776259
[email protected]

ריו אביירטו- שיעורים - ימי שלישי פרדס חנה, ימי ראשון יפו, סדנת סופ"ש אחת ל-4 חודשים.

לסדנאות הקרובות שיוצרת ומלווה:
`אמנות ההתאהבות בי`, `אמנות הטנטרה`, `תהליך אינטנסיב`.







ענתו לידרור מנחה בגישת ריו אביירטו- נחל זורם. קבוצות ושיעורים קבועים בצפון ומרכז, סדנאות חד פעמיות וסדנאות סופשבוע מרוכזות ברחבי הארץ, מלווה יחידים.

בנושאים:ריקוד, תנועה, עבודת גוף, אנרגיית חיים, חיבור חלקים והרמוניה, חיות, תקשורת, השראה ותודעה.

כל הרשימות של Anatu ריו אביירטו:

פרטנרית חדשה לריקוד- הנשימה

פרטנרית חדשה לריקוד- הנש

לפני כחודש וחצי, הגב, האגן והמותניים שלי נעצרו והתריעו: `יש פה בעיה פה למטה, היי עצרי...`אני לא עצרתי. לא כי לא רציתי. אך תנאי החיים, הלוז שהיו לפני אפשרו בדיוק את ההיפך.אבל גם לא שמעתי את עוצמת הבקשה..» מאת ענתו לידרור

פרטנרית חדשה לריקוד- הנשימה

פרטנרית חדשה לריקוד- הנשימה

» מאת ענתו לידרור

שבעת מיני הפחדים-חלק ב`- על ריו אביירטו

שבעת מיני הפחדים-חלק ב`-

אני יצור שמפחד. מה לעשות, זאת האמת; חלק ממנה. גם יצור רגיש וגם בעל אומץ. על שבעת מיני הפחד והדרך דרכם. חלק א`אבל בדרך כלל, קודם עולה ומגיע הפחד. על שבעת מיני הפחד והדרך דרכם.» מאת ענתו לידרור

בגוף אני מבינה/ ענת לידרור

בגוף אני מבינה/ ענת לידר

עוד קצת לחלום, להיעלם, לצאת מחוץ לגבולות הגוף.לא- תתעוררי, החיים כאן, הגוף רוצה שתעזרי לו להתעורר- קומי, מקלחת, קפה, זה באמת עוזר..מתיחות, פיתולים, כנסי אליו, הנה הוא פה.אני בגוף מבינה.» מאת ענת לידרור

בגוף אני מבינה/ ענת לידרור

בגוף אני מבינה/ ענת לידרור

» מאת ענת לידרור

שתפו חברים