לפרטים

תודה שנרשמת לקבלת דיוור מ-bodyways.
אירועי השבוע, שיעורים ומפגשים חדשים, טיפים, כתבות ומאמרים, הטבות ומבצעים אליך בימי רביעי ישירות לתיבה.

לשינוי הגדרות דיוור עדכנו פרטים כאן »

הדקונסטרוקציה של בת-שבע

מאת: גל אלסטר


כל מי שעוקב אחרי ההתפתחות האומנותית של בת-שבע ? ואלה בראש ובראשונה יוצרי המחול הישראלים ? מוצא תהליך שהוא מעבר לחיפוש תנועתי חדשני, ואף מעבר למינימליזם.

נכון הוא שבמיטבו נהרין הוא יוצר תנועה חדשני ומבריק. ונכון גם שיש לו חיבה למינימליזם ? אם זה ביצירותיו עצמו, כמו קומפוזיציות שחוזרות על עצמן אך הולכות ומתעבות (הידועה ביותר מבין אלה היא "אחד מי יודע"), והן ביוצרים שהוא מזמין לעבוד איתו בבת-שבע: כוריאוגרפית הבית של הלהקה, שרון אייל נוטה לעבודות מינימליסטיות, בעיקר במימד התנועתי, שבמקרים רבים חף מכול אלמנט טכני, ומזכיר יותר תנועה של אנשים רגילים במסיבות.
אך נהרין לוקח את המחול שלו רחוק הרבה יותר, לטוב ולרע: הוא מבתר את ליבת המחול, כאילו הוא שואל, על כול פרט ומוסכמה, "בשביל מה זה טוב?", "מדוע זה הכרחי?"
זה מכבר הוא פרץ את גבולות הקו, דהיינו הצורך של הרקדן להגדיר מבנה אסתטי בתצורה ברורה מבחינה גיאומטרית, דבר שעדיין מקובל בחלקו הגדול של המחול המודרני באירופה, וכמעט מובן מאליו בארה"ב. למשל, הצורך להגדיר תצורה ברורה בדרך כלל מוביל כוריאוגרפים לדרוש מהרקדנים למתוח את כפות הרגליים (point) בכדי למשוך את הקו שמגדירה השוק. בבת-שבע לא מותחים כפות רגליים.
אך הדקונסטרוקציה האמיתית של המחול בידי נהרין החלה כאשר הוא התחיל לפתוח את הגבול בין אמנות גבוהה לבין בידור.
בתחילה זו הייתה המוזיקה: נהרין, שיצר ככוריאוגרף בניו יורק עבודות לצלילי המלחין המודרני המופלא ארוו פארט (שעבודותיו הן קלאסיקה של המאה ה-20) וגם גאווין בראיירס (כנ"ל) שינה כיוון כאשר התמנה למשרתו בתל-אביב, ועבר לשימוש במוזיקה קצבית ופופולארית, פופ, רוק, טכנו וכו` ואף מוזיקת מעליות. כבר בשימוש במוזיקה שבר נהרין את הגבול בין האמנות העילית, זו שאליה באים לאולם האופרה, לבין מוזיקה מסחרית, מוזיקת מעליות, כזו שאיש לא היה חושב להכניס לשם. זה נעשה כבר לפניו: יוצרים רבים שרצו להגיע לקהל רחב יותר (וכמעט תמיד הכוונה כאן לקהל צעיר, נוער ומבוגרים צעירים) עשו עבודות של מחול מודרני וגם בלט לצלילי להיטי פופ. הרשימה כאן ארוכה ומפוארת, וכוללת את ג`ורג` בלאנשין, מץ אק, אלווין איילי, ועוד רבים. התוצאות היו לעיתים מרהיבות, ולפעמים מביכות.
אך נהרין לא הסתפק בזה. הוא גם מפקפק בגבול בין המילה ובין התנועה המחולית. דומה שהריקוד תמיד יש בו מין המופשט, גם אם הפעולה שבו נראית יום-יומית ? לדחוף איש על הבמה, לכאורה פעולה מוכרת ופשוטה, הופכת למופשטת בקונטקסט של הפעילות הבימתית. מחוסר טקסט, המניעים תמיד מעורפלים, הליווי המוזיקלי מוסיף לחוסר הקונקרטיות של הפעולה. לעומת זאת, התגובה המיידית שלנו לטקסט כלשהו הוא חיפוש משמעות, אפילו ברמה פואטית ומטאפורית. בניגוד לתנועות של המחול, הצלילים של השפה (כל עוד זה לא ג`יבריש) הם תמיד רוויי משמעות. אחד המפתחות להבנת משמעותו של מחול בדרך כלל הוא שמו. נהרין מחק את האפשרות הזאת בעבודותיו. שם הוא עבורו תווית צלילית, ולא ניתן לנסות לדלות את המשמעות בעבודותיו (שבמקרים רבים גם נטולות ציר דרמטורגי מובחן) משמן. מה זה "אנאפאזה"? מה הקשר בין ממותות ל"ממותות"? מי הוא "משה"? גם טקסטים שמושמעים בעבודות שלו הם במקרים רבים מחרוזות מילים שמשמעותן, לא כל שכן הקשר שבינן לשאר ההתרחשות הבימתית הוא רופס מאוד - "ציטטות לאנשי עסקים"...
אך המהלך הבא של הדקונסטרוקציה של נהרין, שבולט בעבודות שייצר בשנים האחרונות, נוגע בלב ליבה של אומנות הכוריאוגרפיה. לכאורה, כוריאוגרף הוא אדם שממציא תנועה, ואם יש לו רקדנים בעלי יכולת ואיכות תנועתית, הוא ממציא עבורם תנועה מיוחדת, מקורית וכזו שמין הסתם רחוקה ממה שאנשים יעשו בריקוד במסיבה, או בחוג לילדים במתנ"ס. מכוריאוגרף אמנותי נצפה גם שלא יעשה תנועות ראווה מהסוג שמוכר במופעים מסחריים, כמו שפגאט או להחזיק את הרגל גבוה בעזרת היד...
לא ולא, אומר נהרין. כול תנועה אפשרית עבורי, ואין גבול כזה, בין אמנותי וגבוה לבין נמוך ומסחרי. וכשהכול מותר, מתגלות לעיתים אפשרויות מפתיעות, שפשטותן לכאורה לא מאפשרת לכוריאוגרפים מהזן הרגיל להגיע אליהן. אך לעיתים דומה שמדובר בפרובוקציה ממש.
יותר מכול בלט הדבר במופע האחרון של בת-שבע, "פרויקט 5". מדובר בחמש עבודות שבהן משתתפות לכול היותר 5 רקדניות, אך רק יצירה אחת, הראשונה, היא עבודה חדשה, שמגיעה לשיאים של דקונסטרוקציה. "B/olero" הוא דואט לשתי רקדניות. מצד אחד המוזיקה קלאסית ("בולרו" של ראוול, בעיבוד לסינתיסייזר). אך בתנועה כאן נהרין מביא לקיצוניות חדשה את הפשטות. שתי רקדניות שעומדות ביחד ומנפנפות בידיים מצד לצד, כמו הופעת סיום של החוג לתנועה בכיתה ג` הוא מראה נדיר באולמות האמנות הגבוהה ? ומאתגר. האם נהרין מזלזל בקהל, שבא לראות מחול משובח, או מנסה לדחוף את הגבולות שלו הלאה? רוב גרסאות המחול לבולרו הן ריקודים קבוצתיים מורכבים ואנרגטיים, תובעניים מאוד לרקדנים. והנה כאן דואט שדומה שהכוריאוגרף יוצא מגדרו לעשות אותו בלתי מתוחכם. וגם אם נשתדל להשיל את ההתניה שמחול אומנותי חייב להיות מורכב וקשה לביצוע, זה עדיין יוצא ריקוד רע.
השאלה היא אינה אם ריקוד כזה או אחר של בת-שבע טוב או רע כשלעצמו. לא שופטים יוצר על-פי העבודה האחרונה שלו, ובטח לא על-פי העבודה הגרועה שלו.
השאלה האמיתית שאני רוצה להציב היא אם כל הפרויקט של הדקונסטרוקציה אכן מקדם את האמנות. כי ייתכן שזהו רק קוריוז, או אפילו עדות לניוון של המחול המודרני, שלפני 30 שנה נדמה היה כי זו האמנות שמגיעה סוף סוף לבשלות ולחזית הבמה התרבותית. אך לא ניתן להתעלם מכך שיש דברים בעלי ערך שמתגלים כאן. השאלה היא עד כמה זה יימשך. לדעתי הכוח המוביל במחול המודרני לא יגיע מכאן. המרענן הרשמי של עולם המחול מגיע (שוב) מאמריקה, אבל מהרחוב: ההיפ-הופ הוא לדעתי המקור החשוב להתפתחות הריקוד בעתיד הקרוב, והוא לא מגיע ממקום של הריסת הקיים, אלא ממקורות "קלאסיים" של הרצון למצוינות, ומקוריות בתנועה, ודווקא אם היא קשה לביצוע. הדקונסטרוקציה חשובה ברמה האינטלקטואלית, כי היא שופכת אור על ההטיות והדעות הקדומות שלנו ? אך זוהי בסופו של דבר תראפיה. היצירה קורה כשהטיפול מסתיים.

המאמר פורסם גם כאן »

גל אלסטר

שיתוף חברים
עם : גל אלסטר
 
דבר.י איתנו
מספר טלפון וכתובת יתגלו עם השלמת הפניה

לימודים . תכניות לימוד

סדנאות לקהילה המקצועית | הכשרה מקצועית

אירועים . מפגשים שונים

שיעורים וחוגים בירושלים והסביבה | פעילות אונליין - שידורים חיים או מולקטים | מפגשים אונליין | סדנאות | ספרית וידאו - מפגשים מוקלטים | טיפולים

סגנונות ריקוד

מחול מחול מודרני עכשווי