לפרטים

תודה שנרשמת לקבלת דיוור מ-bodyways.
אירועי השבוע, שיעורים ומפגשים חדשים, טיפים, כתבות ומאמרים, הטבות ומבצעים אליך בימי רביעי ישירות לתיבה.

לשינוי הגדרות דיוור עדכנו פרטים כאן »

קונטאקט תחת אש



חוויה והרהורים על החיים וקונטאקט אימפרוביזציה בתוך ריבוי מציאויות שאחת מהן היא אזעקת "צבע אדום". חוייה אישית, ינואר 2009.

קונטאקט תחת אש - חוויה והרהורים.

יום שלישי שעות אחר הצהריים מאוחרות ה 16/12/08, ככל יום שלישי בחמישה שבועות האחרונים הלכתי לסטודיו. הסטודיו כמקום בטוח במציאות של הלימודים, במציאות של המכללה, במציאות של שדרות אולי במציאות של ישראל. הלכתי לסטודיו בשביל להנחות שיעור, שיעור קונטאקט. ההליכה הייתה שונה מההליכה היומיומית הנינוחה הבוטחת בכך שכל מה שצריך בשביל ללכת זה שכף הרגל תפגוש את האדמה בדיוק בזמן המתאים. רק חצי שעה לפני זה עברה בשריקה מעל הכיתה שבה למדתי עבודה סוציאלית רקטת קסאם שנורתה מעזה ונחתה בשטח המכללה כ200 מטר מהכיתה הממוגנת שבה למדתי. ההליכה לסטודיו הייתה מבעיתה, המתח בגוף גבוה, תחושה שכל רגע תשמע אזעקת "צבע אדום" וגופי ותודעתי איתו נזנק על מנת למצוא מחסה מההפגזה הבאה.

בדרך כבר כמעט ושכחתי, לא הייתה אזעקה בדקות הספורות שבהם הלכתי והדשא ליד הסטודיו היה מפתה והנה אני מוצאת את עצמי נינוחה כמעט, יושבת על הדשא וחושבת על השיעור שאעביר, על הדינאמיקה בסטודיו על השותפות עם אסף בשיעורים, מחשבות לא נשלטות ופשוטות.

פיזרנו בסטודיו פרחים, עלי כותרת של ורדים בשביל לשמח את הרוקדים שיכנסו אליו.
כשעה ומחצה עברו מאז האזעקה האחרונה והגוף חוזר למתח ביניים, דרוך אבל לא עסוק.
השיעור נפתח במעגל בו סיפרנו היכן ה"מרחב המוגן" בהישמע אזעקת צבע אדום עלינו לצאת מהסטודיו ולעמוד צמוד למעלית, צמודים.התחלנו... השיעור היה שיעור שבו עסקנו במשקלו של הגוף בהרפיה בפאסיביות,האחד שוכב על הגב מרפה נותן לתודעה, למודעות, למערכת העצבים להרפות מהאחיזה היומיומית. השני שוקל, בודק חוקר מנסה אפשרויות של תנועה ומשקל מקשיב ומתבונן. יש הבדל עצום בין היומיום של כל אחד ובכל מקום מחד ודמיון עצום מאידך.

החיים בישראל הם רמת מתח מסוימת והחיים בשדרות בפרט עם השכנות לעזה הם רמת מתח הרבה יותר גבוה, תחושת האיום היומיומית החרדה, שעוד רגע תהיה אזעקה ונצטרך למצוא מחסה, שמלווה את האזור הזה כבר יותר מ 8 שנים. אבל בסטודיו, בשיעור קונטאקט, מה קורה? השיעור הספציפי הזה מבחינתי אפשר לפסיבי מצב שבו המקום הבטוח הוא לאו דווקא המרחב המוגן החיצוני, אלא מקום פנימי, עוברי משהו. תחושת מימיות וציפה. האנרגיה בחדר הייתה קסומה העבודה השקטה והפרטית של כל זוג, השלווה, הרוגע ותחושת הביטחון, היו נוכחים. אנחנו כקבוצה סומכים, תומכים, נוכחים יחד. ופתאום "צבע אדום, צבע אדום"- אזעקה.מתקפת טילים. בחדר הייתה תחושה כל כך בטוחה, עצומת עיניים.

עולות שאלות שלי כמנחה, אולי אחראית? לצאת למרחב המוגן? הרי כולם כל כך מרגישים בטוחים ומוגנים? נלקחה החלטה לצאת מהמצב הנוכחי והנוכח ולצאת מהסטודיו למרחב המוגן החיצוני זה שלא נמצא אצל כל אחד בבטן. הכול קורה בשניות.המתח עולה, מערכת העצבים נכנסת לכוננות של fight or flight, אבל עדיין משהו נשמר מהעבודה הפנימית שקרתה בסטודיו, הרגשתי אותנו עומדים במרחב המוגן, קרובים ומאפשרים יותר לעצמנו ואחד לשני להיות יחד במצב הזה הכול כך מורכב וקשה. באיזו מהירות אנו נעים בין מציאויות, רגע אנו רוקדים, שוהים במרחב של הרפיה, של ידיעה פנימית של עצמנו כבטוחים ושל תחושתיות פיזית ברורה ורגע לאחריו אנו על הרגליים במרחב של איום, בחושים מחודדים להגנה על עצמנו, הקפצה של אנרגיה. מוואט ל1000 וואט.

חוזרים לסטודיו, אסף ואני מגששים את דרכנו בין המציאויות,לדבר? לחזור כרגיל? כלום לא קרה? הכול קרה? לוקחים רגע לפרוק את מה שקפץ כל כך מהר ובטבעיות לגוף וחוזרים למצב שממנו יצאנו, נשימות עצימת עיניים, חזרה לזוגות שאיתם עבדנו, והנה היא שוב המהירות, המהירות והטבעיות שבה אנו עוברים בין מציאות אחת לשנייה. היה מרגש לראות את האפשרות לחזור שוב למצב העוברי תודעתית שבו היינו, לפאסיביות, להרפיה, לריקוד. השיעור נמשך ללא הפרעות נוספות, ללא אזעקות, ללא הקפצות. נמשך לעבר ריקוד מאוד קרוב, עולז פתוח בטוח. הרגשתי שקרה היום משהו אחר, ואולי לא. המקום שהתאפשר בשיעור בתוך הנוכחות הפיזית ותודעתית של כל אחד ואחת הדהד מאוד בבירור באותו שיעור, "המרחב המוגן" הפנימי שקיים אצל כולנו, שלא תמיד אנו ערים אליו ובאותו מקום החוויה הפיזית הקבוצתית הקרובה שמתהווה בשיעורי קונטאקט.

מתפזרים, אני צריכה להגיע מהסטודיו לאוטו, זו לא בדיוק אותה חוויה כמו ללכת לסטודיו קודם, יש משהו יותר סומך אחרי השיעור. המהלך שקרה בשיעור שבו אנו נפגשים עם עצמנו ועם הזולת במקומות כל כך פרטיים ואינטימיים שכנראה הפעם האחרונה שהיינו בהם היה כעוברים, מוגנים ברחם. המרחב שנוצר בשיעור מזכיר לי שכשאני נפגשת עם הגוף שלי זה שמתמלא מתח, זה שצמא, רעב ומלא אינסטינקטים אני נמצאת במצב של רגיעה, מצב שבו אני בעלת הכרה פנימית שיש לי אותי.

החוויה הישנה-חדשה של מי שחי ולומד בשדרות: אזעקה, הקפצת מתח, שינוי מציאות ושוב לנסות לחזור ליומיום, למתח ביניים, דרוך אבל לא עסוק. אני מאמינה וזו רק אמונה אחת קטנה, שהאפשרות שקיימת במפגש בקונטאקט יכולה ולו במעט להוריד את מפלס המתח כך שפעם הבאה שהוא גואה ומציף, והוא יגאה ויציף, נוכל לעבור בעדינות בין המציאויות ולהרגיש סומכים ובוטחים, כך שההליכה תהפוך שוב להיות מצב שבו בסה"כ כף הרגל צריכה לפגוש את האדמה בזמן המתאים.

הערה: הטקסט מעלה נכתב כשבועיים לפני שהחל המבצע בעזה, ונכתב כחוויה פרטית שלי כמנחה (בשותפות עם אסף) וכבת אדם. נכון להיום יותר משבועיים לאחר התחלת המבצע שיעורי הקונטאקט טרם התחדשו לאחר שהמקום נסגר עקב המצב הביטחוני...

רעות שייבה רעות שייבה - סטודנטית לעבודה סוציאלית במכללת ספיר, לומדת ומלמדת תנועה, קונטאקט ואפשרויות נוספות[email protected]

שתפו חברים

עם : רעות שייבה