ונוס מאחורייך \ בעירום מזזזה מלא

אחרי שנים של דיאטות, מחלת עור קלה ומשקפיים לא פוטוגניים, ועם דימוי גוף בהחלט טעון שיפור, הגיע הזמן לפוטותרפיה: כתבתנו מירב קאופמן הקריבה את גופה לסשן צילומי, בלי פוטושופ ובעיקר בלי בגדים. אם מישהו חשש שזה ייגמר בפוטו רצח, שפשוט יעיף מבט בתוצאה.
אהבה עצמית מעולם לא הייתה אחת מתכונותי הבולטות. בעלעול מקרי באלבומי התמונות שלי לאורך השנים אפשר לראות בעין בלתי מזוינת שהיו לי סיבות די טובות לזה: בשל עיניי המוגבלות (אני רואה הכל סבבה, רק בלי פוקוס) מגיל שנה וחצי נאלצתי להתהדר בזוג עיגולדים עבי זגוגית, שצברו שלל נאה ויצירתי של תארים, בעיקר מערסים. רק בגיל 26, כשפרצה הקדמה בתחום הרלוונטי באגף האופטיקה, אצתי להתאים לעצמי עדשות מגע רכות, שהפכו אותי במחי כרית אצבע לאחת האדם. ואז הבנתי שאף פעם לא ידעתי איך אני נראית באמת.
נקודת המוצא: מה שיורד מהישבן, נשאר עמוק בלב
פתאום קיבלתי פרצוף חדש, אך באותה שנה שבה יצאתי לאוויר העולם נטול הזגוגיות, נלקחה ממני הזכות להתענג על עצמי החדשה ונחתה עלי במפתיע מחלת הספחת (פסוריאזיס). סטרס, מזון לא בריא וגורמים נוספים יצרו קשקשים לבנבנים ומגרדים בכמה אזורים בגופי והפכו אותי לאומללה נורא ופגומה בעיני עצמי, אף על פי שנחשבתי ל"מקרה קל" בעיני הרופאים. אפילו הנחות על מלון בים המלח לא היו לי, רק משחות מצחינות ומנוי לאיכילוב לטיפולים בפוטותרפיה, שזה אומר, בגדול, להיכנס לכמה שניות לתא גדול שמקרין חיקוי של קרני שמש ומאוד מזכיר מיקרוגל מבפנים, מינוס הצלחת המסתובבת.
פלאשבק לנעורי מעלה גם את סאגת ה"שולם ברוגז" עם הגוף שלי. מלבד תחתיות העארק זחלאווי שנחו על חוטמי, הייתי נערה יחסית רזה, ממש לא כוסית ולא בדיוק מלכת השכבה. גוף קצר, רגליים ארוכות, נראית יותר ארוכה מה162- ס"מ שהוקצו לי, כפות ידיים לא רעות, אך תחת בעייתי במיוחד וגדול בעיני כמזוודה של אם חרדית לתשעה בצ`ק-אין בנתב"ג. אף פעם לא הייתי מרוצה ממנו וגם לא עזר לי לנסות להתעלם.
עם השנים עליתי וירדתי, ירדתי ועליתי במשקל. נגעתי כבר ב73- קילו וגירדתי גם את ה48- קילו. הייתי
כולן: זו שהיא טיפה מלאה (או "תת כוסית", כפי שהיטיב להגדיר אחד מחברי הטובים) שמצאה מכנסיים
מחמיאים רק בפול אנד בר, ה"רזה נורא" נטולת הישבן והחזה, שחגגה במסיבות גייז בTLV- ורקדה על ברים ביפן, והמלאה שבוכה מצער ותסכול בזארה. האחרונה שלטה בחיי בחמש השנים האחרונות, אך עם קצת שינויים בהרגלי ה
האופציה לתיקון: שוק חיובי בצילום בעירום
אבל כמו שכל פסיכופת יודע, מה שעברת בחיים לא עוזב כל כך מהר את הבפנוכו. אני נהנית אומנם מהפרזנטציה הנוכחית של עצמי אחרי תקופה ארוכה של ברוגז עם הבבואה, אבל עדיין יש שם משהו, איזה קוץ קטן בלב שעושה לי מנגינות לא כאלה נעימות. כאן נכנסים לעניין גילי חן, צלמת אופנה, והבייבי החדש שלה: TRUE BEAUTY. זהו סשן צילום עירום אמנותי ששייך לז`אנר הפוטותרפיה (PHOTO-THERAPY), נגזרת טרייה יחסית בתחום הטיפול באמנות, המשמשת כסוג של "שוק חיובי" למצולמים, במיוחד לכאלה עם ביטחון עצמי נמוך, שלא מחבבים את המראה שלהם.
כאן אני חוזרת לפריים, תרתי משמע, בתור עיתונאית ובתור אדם פרטי שהזיקה שלו לנושא כבר ברורה.
להצטלם בעירום ולכתוב על זה? אני קופצת על המציאה כי עובר לי בראש שזו חתיכת חוויה שאסור לי לפספס וכי בסתר לבי תמיד רציתי לקחת חלק בסשן שכזה. אני אומנם חיה כעת עם הצורה שלי בשלום שהמזרח התיכון יכול להתקנא בו, אבל בהחלט הגיע הזמן לנכש כמה עשבים שוטים מהתודעה העצמית. אני מספרת על זה לחבר שלי והוא אומר לי בלי לחשוב פעמיים: "זה בדיוק מה שאת צריכה".
לפני הפגישה: לק ותכשיטים אסור, פן מותר
חן, 35, צלמת אופנה מנוסה, היא בעלת תואר ראשון משולב בצילום, אמנות וחינוך ממכללת ויצו ואוניברסיטת ניו יורק. בעשר השנים האחרונות עבדה בניו יורק, פריז ותל-אביב, צילמה אופנה עבור
מגזינים חו"ליים נחשבים כמו "אל", "מדאם פיגארו", "הניו יורק טיימס", "פייפר מגזין" ומגזיני נשים
מובילים בארץ, וצילמה קטלוגים ללוצ`י, COTTON ויעל אורגד. בין השאר היא מלמדת צילום אופנה במכללת ויצו ובמכללת ספיר.
כמה ימים לפני הפגישה היא מתקשרת ונותנת לי הנחיות: לבוא בלי לק, איפור או תכשיטים שגונבים את
הפוקוס מהמצולם, לסדר את האגף ע"ש עדי נוימן (כל סטיילינג הוא לגיטימי) ולעשות פן אם בא לי. ברור שבא לי, יש גבול לכמה טבעית אני יכולה להיות. למחרת אני במספרה, פוקדת על מעצב השיער לעשות לי צבע חציל אבל שלא ייצא אדום-פרברים, ושיעשה פן אבל לא מקלות.
יממה אחרי אני מגיעה אל חן הביתה, נרגשת אך לא חוששת. אנחנו יושבות במרפסת על מים קרים ותמרים ומקשקשות, ואני ישר נפתחת, שופכת עליה את ערימת הקוצים שלי ומתחקרת אותה במקביל.
איך הגעת מצילום של גופות ופרצופים מושלמים לצלם אנשים אמיתיים ומלאי פגמים?
"זה המקום הטבעי שלי. הוא מחבר את האהבה שלי לצילום אנשים ואת האובססיה לבחון את ה`כאן ועכשיו` בצילום שהוא הכי יפה ונכון. המסקנה שלי, משנים של עיסוק בגוף, אופנה ותקשורת, היא שהיופי הכי אמיתי הוא האמת עצמה. כל מה שאני עושה עבור עצמי - מחול, מדיטציות, שיטת גרינברג ומסז`ים, אכילה נכונה, נשימה נכונה - לא עובר לידי, אני לוקחת את זה לעבודה, למקום של קבלה ונתינה שלא נגמר. העבודה שלי משלבת ראייה אסתטית והוליסטית של הגוף שלך כאשה תוך יצירת דיאלוג שמאפשר שחרור, קבלה ואהבה עצמית".
איפה לומדים לצלם TRUE BEAUTY?
"לצד היותי צלמת מסחרית ואמנותית פיתחתי סגנון צילום אישי וייחודי, שמאגד הרבה עבודה עם מוזיקה
ותנועת קונטקט, אימפרוביזציה ודמיון מודרך. אני לומדת אותו כל הזמן על עצמי. הדבר היחיד שעושה את הסט מדהים זה כשמשהו משתחרר ויש את האמון, ובשביל להוביל למקום כזה אני חייבת ללמוד על עצמי איך זה קורה, וזה תהליך שלא נגמר. אני בעיקר משתמשת בקונטקט אימפרוביזציה, שזה בעצם הריקוד שרוקדים בפשטות וללא מחשבה. כמו חתולים שמשתובבים או מתאבקים בזירה, יש זרימה גדולה של תנועה. אני לא משתמשת במילה `תרפיה`, כי בעצם הכל בסדר. אני משתמשת במצלמה כדי להראות לך את עצמך בעין טובה".
ואיפה הפוטושופ נכנס לתמונה? אני הולכת לעבור ריטוש?

"פוטושופ זה עוד כלי בשרשרת היצירה שכל צלם טוב לוקח עליו את האחריות מתחילת הפרויקט ועד סופו. פוטושופ זה בעצם כמו מעבדת השחור-לבן של פעם. בTRUE BEAUTY- אני לא עושה שינויים בגוף בפוטושופ. אי אפשר לשנות בפוטושופ הבעה, תנוחה, ואי אפשר להביא חיוניות וברק בעיניים. בסוף כל סשן מקבלת המצולמת אלבום עם נבחרת תמונות בריטוש ייחודי".
הסשן: לתקשר עם הרוח, בלי "תחייכי!"
עכשיו מגיע הזמן להצטלם. גילי חן מביאה קרם גוף ומאפרת אותי קלות, ואני מבינה שהגיע הזמן להתפשט ומגלה בדיעבד שזה היה דווקא החלק הקל. אני מורחת את הקרם וחן מסתובבת סביבי ומכוונת את התאורה, ולהפתעתי אני לא נבוכה בכלל. אני תוהה איך זה קורה בכזאת קלילות, והאם אני מקרה קל במיוחד. "לא", חן אומרת, "ואני אגיד לך למה. כמו שתינוק מקבל מסר דרך העיניים של אמא שלו, אני בתפקיד ה`אמא` כאן, כי אם אני משדרת מבוכה ומשתתפת בדיאלוג של מבוכה, זה ישפיע גם עלייך. אני משתדלת לא להתערב, ואם אני עצמי לא נמצאת במקום של מבוכה אז אין שום בעיה".
ומה קורה כשקשה יותר למצולמת להתפשט ולהיפתח?
"כולן מזהירות אותי בטלפון שמצולמת גרועה מהן לא הייתה, שאני אזהר והן לא פוטוגניות, אבל בפועל זה קורה בקלילות. יש לי ארסנל של טכניקות שאני עובדת איתן ואני שולפת אותן על פי מה שאני מרגישה מהמצולמת. כל אחת מתחברת למקום אחר ואני עושה ג`אגלינג בטכניקות בזמן החוויה".
יש בנות שבאות עם בן זוג או חברה להפגת המבוכה?
"לא, זה משהו שהוא מאוד אינטימי ומאוד `אחד על אחד`. חלקן חושבות בהתחלה שהן רוצות, אבל בעצם
הרצון הוא להיות עם עצמך. כמו במדיטציה, גם אם עושים עם חברים, צריך לזוז לפחות שבעה צעדים הצדה אחד מהשני. גם לא צריך אלכוהול. יש כאלה ששואלות אם יש לי וודקה, אבל ממש לא צריך. כל התהליך נועד כדי שתקבלי את הכלים שלך מהחוויה, ואם תחשבי שהשחרור מגיע מאלכוהול, סמים, אהבה, קניות - אז זה לא באמת".
חזרה לסט. חן מדריכה אותי איפה לעמוד אבל לא איך, ומכוונת את המצלמה. אני בינתיים עומדת מולה,
באאוטפיט שאיתו נולדתי, מחייכת, אבל עדיין לא זזה כי אני לא יודעת מה עושים. יש בחן משהו שמשרה
נינוחות ואני מרגישה שעל אף שעברו מתחת לעדשה שלה אינספור עלמות מהוקצעות, היא לא ממש מתרגשת מכרסי נטולת הקשיחות. אני מקבלת הנחיות כלליות כמו לתקשר עם הרוח שמגיעה מהמאוורר ולעקוב אחרי הידיים שלי עם המבט. אני לא שומעת ממנה מילים כמו "תשתחררי" או "תחייכי", אלא יותר טיפים כמו להחליף בין התנוחות פי עשרה יותר לאט ולא לחשוב על מה שאני עושה, לצלילי מוזיקת צ`ילאאוט שמתחלפת בפסקול אלמודוברי שהופך לאינדי בריטי רך. אפשר, אגב, להביא מוזיקה מהבית.
אני משתחררת ומתחילה ליהנות מהעסק, ונותנת ליצירתיות להשתחרר וללכת לאן שהגוף שלי מוביל אותי בלי לתכנן לצאת יפה. כשכרטיס הזיכרון של המצלמה מתמלא אנחנו עוצרות להתבוננות ביניים, ואני מביטה בתמונות ונעה בתוך סקאלה של תחושות. מצד אחד אני מתבאסת לגלות שהבטן שלי נורא נפוחה דווקא היום ושיש לי גוף של אשה שצריכה לקום בבוקר עם גלעד ינקלביץ` בקאריביים ולא עם קפה וסיגריה, ומצד שני נדהמת מדמות הוונוס שלי העולה מבין התצלומים, ונזרקת במחשבות לעבר יצירות אמנות אימפרסיוניסטיות כמו "ארוחת בוקר על הדשא" של מאנה. זה מחבר אותי לנשים עתיקות ונערצות שהונצחו על ידי טובי הציירים (רובם, ככל הנראה, סטרייטים גמורים). מה שאני עוד מבינה זה כמה קשה להיות דוגמנית או שחקנית - התמונות יצאו חזקות רק כשחוויתי רגש ורק כשבאמת חשתי כוונה ונתתי לנפש ולא לשכל להוביל.
אנחנו ממשיכות כשאני יותר מנוסה ומלומדת. אני משתחררת עוד יותר וחן שופעת מחמאות ונהנית לא פחות ממני, מה שמחזק מאוד. אני מרגישה שכל מה שסובב אותי הוא בגד - הרצפה היא חצאית, הרוח היא שרוולים, ושיצאתי לדייט עם עצמי. הנוכחות שלה מתעמעמת בשלב מסוים והיא מצלמת את הסט האחרון כשאני כבר לא שמה לב שהיא שם ויוצרת בעצמי את הרגע בתנועה, דמיון ומחשבה. ופתאום נגמר.
התוצאה: נשיות נטולת זמן והפרעות אכילה
עמוסות אדרנלין, אנחנו מתחבקות בחום ויושבות לצפות בסטים. את רוב מה שאני רואה אני אוהבת, וחן מתפעלת בקול אבל אני עדיין ביקורתית. פה יצא לי גוף של כובסת בקולחוז, שם אני נראית כמו רעיית האדם הקדמון, אבל התמונות היפות יצאו פשוט מהממות. הכישרון של גילי חן והשחרור שלי יצרו דימויים שהיממו אותי בעוצמה וביופי שלהם. אני לא דוגמנית, אני אשה בת 35, וככה נראות רוב הנשים בגילי, אבל פתאום גם הקפלים והדלדולים קיבלו איכויות נשיות קדומות ואמנותיות. ובעיקר יפות שבא לבכות.
חזרתי הביתה בששון כדי להראות את התוצאות לבן זוגי, אך הופתעתי קשות כשהפוחז סירב להתרשם. גברים סטרייטים, כך טען להגנתו, לעולם יעדיפו עירום ארוטי ומיני על עירום אמנותי או "יומיומי", משום שיש בהם רצון לתחזק איזושהי פנטזיה לגבי החברות שלהן. "מבחינתנו, אם שדיים לא יכולים להיות 365 ימים בשנה `כלי` מיני וארוטי - אז עדיף לא לראות אותם בכלל", הוא התעקש. "אבל רציתי שתגיד לי איזה יפה ומהממת יצאתי!", ייבבתי, והוא מיהר לפייס: "מה שאת לא מבינה זה שאת רואה את עצמך יפה היום בפעם הראשונה, אבל אני רואה את זה כל יום". בינגו. ובכל זאת שינעתי את מייקל, הגאה שבחברי, לכיוון המחשב. הוא הכריז: "GODESS!", ואני התמלאתי שביעות רצון. עכשיו אני גם מבינה למה גייז שולטים בתעשייה, הם הגברים היחידים שיכולים להתמודד יפה עם פרץ עירום נשי אך לא בהכרח מיני.
כשאני מתבוננת בתמונות שלי, אני מגלה נשיות נטולת זמן, טרנדים והפרעות אכילה, ואני שמחה שזכיתי
לחוות תחושות כאלה בנוגע לעצמי. היה משהו רוחני ומפייס במפגש החזיתי הזה עם עצמי. הנשמה פתאום מבינה באיזה גוף היא מתארחת ולומדת לתת לו כבוד ואהבה, גם אם הוא לא מושלם בעיני עצמי או בעיני הסביבה הביקורתית. אבל יותר מכל, זהו רגע נדיר של כנות שכל אחת מאיתנו פשוט חייבת לעצמה.

האתר של גילי לפרטים והרשמה: www.tbgili.com